קבריאון כבר הבחינה בנצנוץ הלבן בשמיים. אטלוס הגדול התקרב אל
האופק, ושכנו הבודד, נוסיר, כוכב בצבע מעמקי האוקיאנוסים,
עדיין טיפס במעלה השקיעה. השמש, שעזבה את האדמה זה מכבר,
הותירה אחריה מריחות מכחול כתומות-ורודות שהקיפו את נוסיר מכל
עבר. קצת מעל לאטלוס המשיך הנצנוץ הלבן להתקרב, אורו הופך בוהק
יותר, וצליל של רחש העצים מתחיל להישמע.
קבריאון הסתכלה על האור המתקרב, עומדת על גבעה ירוקה, שהצללים
של הלילה החלו לטפס על אחד ממורדותיה. הנצנוץ כבר סינוור את
הנערה בעלת הצמה הארוכה. צמה כה ארוכה, שיכולה הייתה להגיע
בקלות אל הרצפה, כשקבריאון ישבה על הסוס הלבן שלה, פסטוס. אבל
צמתה הייתה אסופה סביב חזה, והייתה הדבר היחיד שמנע משדיה
השופעים לסנוור את האור בחזרה. העצים, שרק לחשו רגע קודם, החלו
לחרוק בזעם, והנצנוץ המתקרב דחף את עפעפיה של הנערה לגונן על
העיניים.

הדלת נפתחה מעצמה. אף אחד לא טרח לשמן את הצירים כבר כמה שנים,
וצליל החריקה הצורם שהשמיעה הדלת הזכיר לאנה סרטי אימה ישנים,
שהייתה רואה עם סבא בטלוויזיה. בסרטים האלה אף דלת לא שתקה.
לכולן היה מה להגיד: פעם הן לחשו "היזהר, יש אדם-זאב מאחוריך",
פעם הזהירו מפני רוצח מטורף עם סכין גדולה ביד, ולפעמים הן
פשוט הכריזו: "קבלו במחיאות כפיים סוערות את הצללית של המפלצת
הנוראית שרוצה לקרוע אתכם לגזרים" והציגו את היצור המפחיד
במלוא הדרו (עם ברקים ורעמים שהוזמנו מראש).
אבל הדלת לחדרה של אנה אמרה תמיד את אותו הדבר, משהו שהיא
העדיפה כלל לא לשמוע. המפלצות והרוצחים הסדרתיים מהסרטים כמעט
שלא הפחידו אותה, אך מה שהיה מאחורי הדלת הזאת, עורר רעידות
קטנות בכל גופה, כל פעם מחדש.
כשנפתחה דלת העץ החומה, פס של אור צבע את קצה אפה ואת לחייה של
אנה בצהוב. הדלת המשיכה לחרוק את מה שאנה שנאה לשמוע, ופס האור
מהסלון התרחב עד לעיניה. היא הייתה פותחת את העיניים העייפות,
ומביטה במפלצת שהרביצה לאימא שלה בסלון. אימא עמדה ושתקה,
פולטת יללה חרישית מפעם לפעם, בתקווה שאנה לא תשמע.
למפלצת קראו ג'ון, אבל הוא התעקש שאנה תקרא לו אבא. פעם ג'ון
באמת היה אבא, כשהיה קונה לה גלידה, אחרי שהיה אוסף אותה מהגן.
אבל יום אחד הוא הפך לג'ון (אנה לא הבינה למה), ומאז כמעט בכל
לילה, הדלתות סיפרו לה סיפורי אימה.
אנה הייתה נחושה לסגור את הדלת, אבל פחדה לקום. היא לא רצתה
שג'ון ישמע אותה, לא רצתה שאימא תדע שהיא שומעת, היא רצתה רק
שהדלת תיסגר. וכל פעם מחדש, מכוח מחשבתה, כשהייתה עוצמת חזק את
העיניים, ומנסה להתעלם מהנצנוץ המתקרב, קבריאון הייתה יוצאת אל
הקרב.

סוסה של הנערה עם הצמה הארוכה החל לדרוך במקום בחוסר סבלנות.
קבריאון ידעה, שעכשיו כבר אין מנוס. הנצנוץ עבר מעל לעמק רחב
הידיים שנפרש מתחת לגבעה, האיר את הכפרים הקטנים, על בקתותיהם
הרעועות, העיר את הנחל שנרדם בזרם רגוע, צייר צללים שחורים של
אדמה חרוכה מתחת לאלונים הזקנים, ורדף את חיות הלילה הקטנות,
שיצאו בחיפושים אחר מזון. וכשהאור המסנוור הפך לבלתי נסבל,
בעיניים עצומות, הניפה קבריאון את חרבה, והפנתה אותה אל האור.
העצים הזועמים נדמו. הנחל האט את זרימתו, וכל האור נשאב לתוך
נשקה הקסום של הנערה, הודף אותה במכה חזקה מהסוס. קבריאון
נחבטה באדמה, קמה על רגליה, ידיה הרועדות עדיין אוחזות בחרב.
חלף הזעם. הגיעה העת לחזור אל הכפר.

אימא שמה לב בזווית עינה הנפוחה שהדלת של אנה נפתחה. היא הפנתה
את גבה לגבר השעיר והמגודל שעמד מולה, מבינה בכל איבריה, שהיא
עושה טעות. היא רצה במהירות אל הדלת וסגרה אותה בתנועה זריזה,
אבל בשקט מושלם. כאילו שלדלת כבר לא נשאר מה להגיד.
ג'ון לא זז מהסלון. הוא עמד והמתין לאשתו, וידע שהיא תחזור
לקבל עוד ממה שמגיע לה. והיא חזרה. ונעמדה מולו שוב. וחטפה עוד
סטירה. ונפלה על הספה. אימא כבר הפסיקה לשאול שאלות. פעם היא
עוד ניסתה לדבר עם בעלה בהגיון, כשהסיוט היה נגמר והוא טרף
אותה בלילות של סקס סוער. אחר כך הם היו יושבים במיטה, מעשנים,
והיא הייתה שואלת אותו: "למה ג'ון?". הוא תמיד הסתובב על צידו
בהפגנתיות, ונרדם. אבל פעם אחת היה נדמה לה שהיא שמעה אותו
אומר "אני מפלצת".

קבריאון רכבה על סוסה בשביל עפר צר, שלאורכו שובצו אבנים
שחורות ונוצצות, שהחזירו אור מנוסיר, שנתלה, כמו בכל לילה, בין
השמיים לארץ. כדור פרווה קטן וכהה עבר בזריזות את הדרך, והסתתר
באחד השיחים. היא נכנסה ליער הדממה, שהפריד בין הגבעה, עליה
הביסה את הבזק האור, לבין כפר הולדתה. זקן אחד, שהיה יושב
שיכור בפונדק בפאתי הכפר, סיפר לה פעם שהעצים ביער היו כל-כך
זקנים, עד שהם הפסיקו לדבר, וכל יצורי היער כיבדו את גילם
העתיק, ולא השמיעו אף לא רחש קל. זה מה שהיה כל-כך מפחיד ביער
הזה. ככל שהיא נכנסה יותר פנימה, רכובה על פסטוס שפסע באיטיות,
כך סגרו העצים הקשישים על השביל והאבנים השחורות והמבריקות
הפסיקו להחזיר את אורו של נוסיר. קבריאון ידעה, שעכשיו יתחיל
החלק הגרוע מכל. ממש עוד מעט, בקרחת יער, שמתוך כבוד לעצים
העתיקים, נשארה חשוכה למרות אורו של הכוכב הכחול, יופיעו
השדים, ויחל מאבק נוסף.

צללית רגליו של ג'ון חלפה במהירות על-פני דלתה הסגורה של ביתו.
אימא נשארה לשכב על הספה בסלון, מייבבת בשקט, מנסה בכל כוחה
שאף אחד לא ישמע. היא תמיד קיוותה שאנה כבר רואה חלומות,
והרשתה לעצמה לפרוק את הכאב ואת התסכול, שפעמו בלחייה הנפוחות.
אבל אנה לא ישנה. תכף, היא ידעה, יתחילו הנחירות של המפלצת.
ואימא תסגור את האור בסלון ותמשיך לייבב בשקט על הספה. החושך
ששורר בבית יהפוך לבלתי נסבל. וכשג'ון לפתע יפסיק לנחור, אנה
תחשוב שהגיע תורה. היא מדמיינת את המפלצת השעירה קמה ממיטתה,
משמיעה נשימות כבדות בהליכתה, ונעמדת מאחורי הדלת. וכשהדלת
תכריז "קבלו במחיאות כפיים סוערות את הצללית של המפלצת הנוראית
שרוצה לקרוע אתכם לגזרים", אנה תכסה את פנייה בשמיכה, תנצור את
נשימתה, ותתפלל.

"נוסיר, אני סומכת עליך שתעביר אותי, כמו בכל לילה, דרך היער
השקט", אמרה בלי קול קבריאון והרימה את ראשה אל השמיים. הכוכב
הגדול, שצבעו היה עתה כצבע אגמי ההרים, יצר סביבו הילה והסתיר
את שאר הכוכבים. אבל אורו לא חדר אל קרחת היער, וכל מה שראתה
הנערה על הסוס, הייתה עלתה כמעט מוחלטת. רק דבר אחד היה שחור
יותר מהחושך שעטף אותה: שדי היער האכזריים.
הם הגיחו לעבר הנערה עם הצמה הארוכה מכל צד, מבעד לגזעי העצים
שגידרו את קרחת היער. ערפילים שחורים ודוממים, צלליות, שמרחפות
מולה ומאחוריה בריקוד שטני. קבריאון שלפה את חרבה פעם נוספת,
כיוונה את חודה אל השמיים, ונתנה לאור שלכדה קודם להשתחרר אל
תוך העלתה.
הבוהק הלבן סינוור אותה שוב, אך סביבה היא הצליחה לראות דשא
ירוק ויפיפה, יצורים קטנים ומופתעים שחיפשו מקלט, פטריות
גדולות שצמחו בשכנות לפרחים גבוהים וצהובים. אך הפעם משהו
השתבש. השדים השחורים השתלטו על האור החזק, מכסים אותו בצלליהם
ומחשיכים אט-אט את המקום, עד ששוב שררה עלתה מוחלטת. הנצנוץ לא
היה חזק מספיק. השדים של יער הדממה הקיפו את הנערה במהירות.
החושך הפך כה סמיך, שאפשר היה לחתוך אותו עם סכין. אבל החרב
הקסומה כבר לא תוכל לעזור. ג'ון סגר מאחוריו את הדלת.

קבלו במחיאות כפיים סוערות את הצללית של המפלצת הנוראית שרוצה
לקרוע אתכם לגזרים.