אני עדיין לא בטוחה איך הכל התחיל...
לפעמים עדיין קשה לי להאמין שכל זה קרה.
הוא העדיף להתכחש להכל, להעמיד פנים כאילו זה לא קרה מעולם.
אולי היה לו יותר נוח ככה.
אבל אהבתי אותו. למרות הכל.

אולם מלא אנשים. הרבה רעש. אני רק אחת מאלפים.
עומדת בין כולם. זו הפעם הראשונה שלי במקום כזה.
ואז שני מבטים מצטלבים. פתאום שקט. הלב פועם בחוזקה. יכול
להיות שהוא מסתכל עלי?
זורק חיוך ומסיט מבט שוב.
ושוב הרעש חוזר מסביב. אנשים קוראים את השם שלך.
ואני... רק אחת מאלפים.

מי ידע איך יום אחד ישנה אותי כל כך.
לא... אני לא מתחרטת. לא לרגע.
שמחתי לראות אותך אחר כך, ככה במקרה, בלי כל הבלאגן מסביב, בלי
אנשים סביבך.
כמה התרגשתי כשניגשת אלי.
איך המסת אותי בנשיקה שלך.
כמה מוגנת הרגשתי בזרועות שלך.
אבל היית צריך ללכת... לא אשמתך. ידענו שזה מה שיהיה.

מבחינתך זה היה ונגמר. עוד אחת לרשימה.
ורק אני המשכתי לאהוב. כי ראשון יש רק אחד.

אתה המשכת בשלך. אלפים הפכו למיליונים. מה הסיכוי שתראה אותי
עכשיו?
ראיתי אותך כל הזמן, גם כשלא רציתי. פתאום זה נהיה כמעט בלתי
אפשרי להמנע מזה.

שנינו הספקנו לגדול קצת. השתנית. אולי גם אני.
כמעט שנתיים אחרי בשיחה מקרית בשעת לילה מאוחרת הבנתי שזה אתה.
לא העזתי להגיד מילה, להזכיר מה שהיה.
אז דיברנו כאילו כלום לא קרה.
3 שנים המשכת לדבר עם דמות שאתה לא מכיר.
שעות ארוכות דיברנו, בהם סיפרת לי כמעט הכל. אפילו דברים שכואב
לשמוע.
הייתי קרובה לספר לך כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא הייתה
מסוגלת.

כבר 5 שנים ואני ממשיכה לאהוב.
איך שהזמן טס.

ואז הגיע היום. היום אתה חייב לדעת, יקרה מה שיקרה.

וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממך.

אני עדיין רואה אותך כל הזמן. גם כשאני לא רוצה.
ואני יודעת שאני אחת ממיליונים.
אבל אהבתי אותך. למרות הכל.