היום הזלתי דמעה.
ואני מצטערת שזאת הייתה הפעם הראשונה.
זה לא בגלל שלא הרגשתי. זה פשוט לא יצא. אולי לא נקלט.
בכל מקרה אני מצטערת.

לפעמים אני נשמעת כמו ילדה בת 12. אפילו לעצמי. שכל מה שמענין
אותה זה הממה התוכנית הבאה בטלוויזיה.
אבל הרבה זמן כבר שאני לא רואה כל כך טלוויזיה.
מי יכול לראות?
אפילו עכשיו אני מרגישה אנוכית שאני כותבת לך מכתב. הרי למה
שדווקא המכתב הזה יגיע לידיך? מי אני כבר?
עוד אחת שבוכה על החיים האומללים שלה. עוד אחת שהולכת לראות
סרטים בקולנוע. עוד אחת שקונה כל הזמן בגדים חדשים כאילו זה
הדלק של החיים.
מה עוד נותר לי לעשות?
שאלה מעצבנת לא? אני רוצה שאתה תעשה עוד כל כך הרבה דברים
בחיים שלך. ואם הייתי מתפללת לאיזשהו כוח עליון הייתי מתפללת
בשבילך. אבל אני לא מאמינה כיום בכוח עליון.
אתה מאמין?

אני מסתכלת סביבי ויש פה כל כך הרבה דברים שרציתי לעצמי
וקניתי. וקנו לי. והביאו לי. סיפקו לי - רק כדי שאני אהיה
מרוצה. אבל אני עדיין לא. כבר הרבה זמן שאני לא.
בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא.
אני לא שום דבר.
ואולי בגלל זה לא הצלחתי להזיל דמעה עד היום.
לפעמים אני חושבת שמה שכולם רואים מבחוץ זה לא מי אני באמת.
הלוואי וזה היה ככה והייתי המדהימה החזקה הזאת שכולם תופסים
ממני. כנראה שבלשחק אני באמת מוכשרת.
זה הדבר היחידי שאני מאמינה בו.
אני מצטערת.
נסחפתי בדיבורים על עצמי.

בטח אחרי לבד כל כך גדול אי אפשר בכלל לחשוב על ביחד.
אתה חושב על זה?
אני רוצה שתחשוב על זה.
שתחשוב על חופי ים, על גלידות, על שקיעות וזריחות על מסיבות,
על בחורות, על חברים, על כלבים וחתולים, על טיולים וחיוכים.


שתחשוב.
ותחזור.