תשע-עשרה שנים, יום אחרי יום עומד כמו סלע
הראש פונה אל-על אל-מול מסך כחול
במציאות נוקשה, חולם כיצד היה עושה לה
את שהיה צריך לדרוש אך טמן ראשו בחול

עוד רואות עיניים, חייה מחשבה והדם כתמול געש
ושוב בלית מפלט אחר יד-הגורל תתפוס פיקוד.
נמאס כבר מאותה שחיקה של עבר זכור נואש
בגלל מוסר בן-מורך שהותירו בתל עקוד

הוא לא ביקש לו הבנה וגם לא שמחה צוהלת
ולא יירצה שלוות-תשובות או בניצחון ידיו לספוק
וכל אשר ביקש היה למצוא הדלת
ולא חשוב מה אחריה, ולבל שכבר יזכה לדפוק.