שלשום בלילה ישבתי לבדי בפונדק 'האבות הפונדקאים'.
הבירה שלימיני הייתה שייכת לצ'אן, פועל בניין.
צ'אן אינו מכאן.
הוא בא לתל אביב לא-שלו כבר לפני כעשור,
כדי לבנות בתים בהם לא יגור.
לצ'אן יש אמרה, וכוסית של טיפה מרה,
קודם הוא שותה ואחר כך מדבר, מהר-מהר,
כמו במדינה ממנה היגר:
"אני מגדל במו ידיי את הבניין,
מטיח בו טיח,
מרעיף עליו רעפים,
ובסוף, ובסוף -  
'צ'אן, אתה לא לכאן!
חזור מיד לצריף הקטן!'
זה תמיד בא בסוף." -
הוא חזק בעברית,
אבל עדיין חלש בישראליזם.

חוטי חשמל, מיתרים של תל אביב, מנגנים קצת דיסטורשן בחוץ,
רמת גן-גבעתיים מלוות בקולות רקע,
ורוח מן הים שורקת בוז.
בתוך הפונדק אני וצ'אן, הוא חולק עימי סיפור קטן,
על הפעם בה התקין יופי של אסלה, בדירת פאר בשכונת צהלה,
וכמו כל שף הטועם מן הקדרה - כך גם צ'אן רצה לבחון את היצירה,
הוא השיל את מכנסיו ושחרר את המעיים, רק חבל שהבניין טרם חובר
אז למים.
"רק רציתי ליהנות לשם שינוי מפרי ידיי."
אני מגיב ב"יאללה, די",
אבל מבין את הבחור מכל הלב. כשהקבלן מצא את הצואה על החרסינה
זה היה כואב.

תל אביב רכושנית, יושביה מתגלגלים ברחובות כרשימת קרדיטים,
ובפונדק 'האבות הפונדקאים' אני יושב עם אלו שמתכוונים אליהם
כשאומרים:
"ותודה גם למי ששכחתי."
מברברים עם בירה על הבר ויודעים שזה נגמר -
את הילד שלהם בסוף הם ייאלצו למסור.
"ותגיד", שואל אותי צ'אן, "מדוע גם אתה יושב כאן?"
באמת שהשתוקקתי לגלות לו - שאני הוא האיש
החתום בסתר על שירים ש"כותבים"
משוררים ידועים הנקלעים לבצורת,
אך אסור היה לי להפר חוזה. לעולם לא אספר, כדי שאיש לא יתבזה.
רק הגשתי לצ'אן את השקר הנאמן ביותר למציאות:
"אני? נו, גם אני בונה בתים
ומוסרם לאימוץ."