הקדמה

בשנת 1999 כתבתי לראשונה את "עלילות תומר-המחנה שלנו" שמספר את
סיפורם של חבורת ילדים, אשר מתאספים במחנה שנמצא במקלט של תומר
ועוברים ביחד חוויות רבות. הסיפורים, שעברו לאחרונה עריכה
מחדש, מתמקדים בשנתם האחרונה ללימודים. קריאה מהנה!

משחק הכדורגל

ליגת הכדורגל מתחילה בבית-הספר ואנחנו כיתת י"ב- 3 צריכה
להתארגן לטורניר.
המנצחת שמגיעה למקום הראשון זוכה בגביע. כולנו התרגשנו מהרגע
שבו יתחיל הטורניר ונצטרך להיאבק מול כיתות אחרות. זה לא
שהייתי שחקן כדורגל טוב, אפשר לומר שהייתי דיי חובבן אבל תמיד
אהבתי תחרויות. היינו צריכים להתמודד נגד כיתות אחרות מהשכבה
שלנו ומשכבה מתחתינו, דבר לא פשוט בכלל. כולנו ידענו שיהיה קשה
להתמודד נגד כיתות אחרות שנחשבות חזקות יותר מאיתנו. בכיתה
שלנו אין הרבה אנשים שיודעים לשחק כדורגל אבל ידענו שאם אמונה
אפשר אולי לנצח משחק אחד. כל הבנים התקבצו בכיתה וקבעו את סגל
למשחק הראשון. אנחנו בכיתה 20 בנים ורק ששה שחקנים אמורים
לשחק, כולל שוער. האאא, רגע... ויש גם 3 מחליפים כולל שוער
מחליף.
ניסים, הבריון של הכיתה, צעק על כולם שהוא רוצה להיות הקפטן
ובאופן לא מפתיע הוא נבחר להיות הקפטן. אנשים שלא הכירו את
ניסים פחדו ממנו ולא רצו לריב איתו. השמועה אומרת שהוא פעם
הרביץ למישהו שעצבן אותו, וגרם לו לבלות את השבוע בבית החולים.
אולי זה טוב שניסים הקפטן כי הוא יפחיד את השחקנים האחרים והם
יפחדו לגעת בו.  אחרי שניסים נהיה הקפטן הוא החליט מי ישחק ומי
לא. כמובן שהוא אמר לי שאני משחק, ושגם יתר החבורה ישחקו, חוץ
מרועי שהיה שוער מחליף כי הוא פוחד מכל כדור שנבעט ורפי השמן
ששיתופו במשחק יחסל לנו סופית את הסיכויים לנצח. ההרכב שיפתח
במשחק הראשון הוא: שלומי בהתקפה כחלוץ, ניסים הקפטן קשר עם
אבי, ואני הייתי שוער. רועי היה שוער מחליף למקרה שלא אוכל
לשחק. את יתר המקומות תפסו בנים אחרים מהכיתה שהתחננו לניסים
שישתף אותם. ולמה אני מספר לכם את זה? מפני שכולנו הגענו למחנה
ודיברנו על ההרכב למשחק הראשון. ניסים אמר שכדאי שנלך להתאמן
ואמרנו לו שאין לנו כוח. ניסים התעצבן ואמר לנו שאם לא נבוא
להתאמן בבית-הספר נפסיד למחרת במשחק.

הלכנו לבסוף למגרש וראינו את כיתת י"ב- 5 מתאמנת לקראת המשחק
נגדנו. הם הציעו לנו שנעשה משחק אימון ולבסוף הסכמנו, אבל
היינו רק החבורה שלנו, בלי יתר הבנים מהכיתה שישחקו איתנו
במשחק. ואם הרכב כזה, לא היה לנו סיכוי נגדם. אני הייתי בשער,
רפי השמן התחיל לבכות שהוא רוצה לשחק אז שמנו אותו בהגנה עם
רועי שפוחד מכדורים, ניסים ואבי היו בקישור ושלומי היה בחוד.
שיחקנו נגדם חצי שעה כל מחצית ואני לפעמים התחלפתי בתפקידים עם
רפי שהתקשה לרוץ כבר אחרי עשר דקות. במחצית הראשונה הייתה
התוצאה 4:1 ל י"ב-5 ואת השער היחידי שלנו כבש ניסים בפנדל
הודות לרפי שנפל על הרצפה אחרי שהתנגשו בו. רפי התחיל לבכות
וניסים התחיל לצעוק על השחקנים של י"ב-5 שהם משחקים אגרסיבי
ושצריך להיות פנדל! המקרה המביך או המצחיק שהיה במשחק, היה
בזמן שרפי היה בשער. אחד משחקני היריבה בעט כדור חזק היישר
לבטן השמנה של רפי שנשכב על הרצפה ולא יכול היה לזוז. שחקני
י"ב-5, שהשפילו אותנו בסיום 7:1 צחקו והלכו הביתה ואנחנו
נותרנו מאוכזבים ומתוסכלים. חזרנו למחנה שלנו וכעסנו עליהם
מאוד. רצינו להחזיר להם על מה שעשו לנו, רצינו לנקום בהם,אבל
זה כמעט בלתי אפשרי לנצח אותם גם אם נהיה בהרכב חזק יותר. רפי
הגיע למחנה עם כאבי בטן, הוא אכל ביסלי ולפתע נרגע. ניסים נזף
עלינו שלא שיחקנו טוב ושהוא היה הכי טוב. כולנו קמנו וצעקנו
עליו שאם הוא ימשיך כך נעיף אותו מהחבורה. אחר כמה זמן ניסים
נרגע ואמר לנו שאנחנו חייבים לנצח אותם מחר, גם בגלל שהם צחקו
על רפי. ניסים ניסה להחדיר לנו אמונה והזכיר לנו את המשחק שבין
מכבי חיפה להפועל בית-שאן. הפועל בית-שאן הייתה צריכה לנצח את
חיפה כדי להישאר בליגה ועם מלחמה וכוח רצון הם ניצחו את חיפה
החזקה. לכן במשחק אחד הכל אפשרי אם רק מאמינים.

"אם אנחנו רוצים לנצח מחר אנחנו צריכים להיות קבוצה מאוחדת
וחזקה. זה אומר שאתה תומר לא תפחד כששחקני י"ב-5 בועטים חזק
לשער, שאתה אבי לא תנסה להעביר שחקנים במקום למסור ושאתה שלומי
תשתדל שלא תבעט לשמיים. ורפי, אם גם אתה תשחק אני לא רוצה
שתתחיל לבכות כמו ילד קטן. אני רוצה שכל שחקן ישמור הכי טוב
שהוא יודע את היריב, ובהגנה תנסו להרחיק כמה שיותר
כדורים....". אמר ניסים, מנסה לעודד אותנו.

ניסים הוא אחד שמבין מאוד בכדורגל. הוא הולך כמעט כל שבוע
למשחקים של מכבי תל-אביב,
ובזכותו כולנו אוהדי מכבי תל-אביב. לעיתים, כשיש משחקים חשובים
כמו משחקי דרבי, אנחנו מתארגנים והולכים ביחד לאצטדיון
ומעודדים את מכבי תל-אביב. בסיום ההרצאה, אמר לנו שכמו שמכבי
תל-אביב נלחמה באמצע שנות ה-90 ולקחה אליפויות וגביעים, כך גם
אנחנו צריכים להתנהג במשחק. למחרת בבוקר התאמנו כולנו, כולל
שחקני החיזוק מהכיתה שלנו. כל אחד ידע מה תפקידו על המגרש, ומה
הוא צריך לעשות. ניסים גם אמר לנו שנצטרך לעשות גליצ'ים כשצריך
ולא לחשוש להיות אגרסיביים, אבל לא בתוך הרחבה כדי שהקבוצה
היריבה לא תקבל פנדל. המשחק אמור להתקיים בהפסקה השנייה של
הלימודים ולכן ניצלנו את ההפסקה הראשונה, שהייתה רבע שעה,
לאימונים ולטקטיקה. אני חושב שהתאמנו כמו שצריך. התמסרנו
בינינו ורצנו קצת כדי להיות בכושר טוב למשחק. אפילו רפי רץ
קצת, אבל אחרי כמה דקות הוא התעייף. לאחר האימון המפרך, נחנו
ודיברנו על המשחק בזמן שיעור היסטוריה וכשהגיע לבסוף ההפסקה
השנייה, כולנו היינו דרוכים ומוכנים לקראת תחילת המשחק.

ההפסקה השנייה הייתה חצי שעה ולכן כל מחצית הייתה רבע שעה.
כולנו התרגשנו, חוץ מניסים שאמר לנו שהוא יתרגש רק לאחר שננצח.
המחצית הראשונה הייתה שקולה, הרבה בזכות שני שחקני החיזוק
מהכיתה שבאמת יודעים לשחק כדורגל. בדקה ה- 18 היה מולי שחקן
יריב. התעצבנתי עליו ועשיתי עליו גליץ' כמו שניסים הראה לי
באימון. השחקן נפל וצחקנו עליו אך לפתע בא אלי השופט, שהוא
המורה לספורט שלנו, ושלף לי כרטיס אדום ואז רועי נכנס במקומי
לשער. כעסתי על המורה לספורט, אבל גם לא הייתה לי ברירה. ברקע
שמעתי כמה תלמידים צועקים "השופט בן זונה". המורות התחילו
לצעוק על התלמידים שיפסיקו ושזה לא מכובד. אני בטוח שהמורה
לספורט כבר יטפל בהם בשיעורי הספורט. בכל מקרה, היה פנדל ורועי
החליף אותי בשער. הוא היה מפוחד כולו אבל אמרנו לו שיהיה בסדר
ושישתדל לא לברוח מהכדור. למזלנו הכדור פגע במשקוף וניצלנו
בנס. בדקה האחרונה אחד משחקני החיזוק שלח כדור נהדר לניסים
שבעט לקורה ושלומי גלגל פנימה. המשחק הסתיים וניצחנו 0:1!
ניצחנו את י"ב - 5 השנואים ועלינו לשלב הבא! הייתה התרגשות
רבה, ואפילו רפי שאכל במבה בכל המשחק, עזב את האוכל והתחיל
לקפוץ משמחה יחד איתנו. שחקני י"ב- 5 לא האמינו שהם הפסידו
לנו. הם זלזלו בנו וזה מה שקורה כשמזלזלים בנו. כולנו שמחנו
וחגגנו במחנה את הניצחון הגדול ואת הנקמה שלנו על ההשפלה יום
קודם. אכלנו ממתקים, עשינו חפלה ושתינו יין (תירוש). כולנו
היינו מרוצים, ובעיקר ניסים שאמר לנו שזה המשחק הכי טוב
ששיחקנו אי פעם במסגרת רשמית. גם אני חושב כך, זו משימה קשה
לנצח את י"ב- 5 החזקה. רפי היה קצת עצוב כי הוא לא שיחק אז
הרגענו אותו ואמרנו לו שישחק במשחק הבא.
המשחק הבא היה נגד י"א- 1. הפסדנו להם 2:1, אבל הייתה חוויה,
בעיקר שרפי השמן הכניס את הגול
בזכות הבטן שלו.

הילדה החדשה

ילדה חדשה הגיע לכיתה שלנו וכבר בפעם הראשונה שראיתי אותה
ידעתי שאני רוצה אותה. שמה היה מורן. היה לה שיער שחור, עיניים
חומות, היא הייתה בערך הגובה שלי. היא גם לא התנהגה כמו
סנובית, מה שאפיין את רוב הבנות בכיתה. קראתי לכולם לבוא למחנה
שלנו ואמרתי להם מה אני מרגיש כלפי מורן.
"אני דלוק על משהי" אמרתי בהתרגשות.
"על מי?" שאלו כולם.
"לא יכול להיות שאתה דלוק על מישהי מהכיתה שלנו, הן סנוביות!"
אמר רועי.
"אני דלוק על הילדה החדשה שבאה היום" עניתי.
"איך אתה יכול להיות דלוק עליה אם אתה לא מכיר אותה. רק היום
היא באה..." אמר שלומי.
שלומי תמיד מספר לנו שיש לו חברה מהצבא והם חברים כבר שנה אבל
אף אחד לא מאמין לו, כולל אני, כי הוא לא רצה להכיר לנו אותה
והוא כל הזמן היה אומר שהיא בקושי חוזרת הביתה כי היא קרבית
ונמצאת בשטחים. אני תמיד אומר לו שהוא סתם מפנטז ושיכיר כבר
מישהי, אבל לא מהכיתה שלנו כי הן סנוביות ומתנשאות.

כולנו בחבורה חברים טובים ומנסים תמיד לעזור אחד לשני. לכן,
שאלתי את חבריי כיצד למשוך את תשומת ליבה של מורן. התייעצתי
לרוב עם שלומי כי הוא מבין בבחורות, יותר מכולנו. שלומי אמר לי
שיש כמה דרכים כדי לכבוש את ליבה. למשל, אני יכול לכתוב לה
מכתב שיגרום לה להבין שאני רוצה אותה ואם אני מתבייש לכתוב
מכתב אז אולי אוכל להצטרף אליה להליכה הביתה לאחר סיום
הלימודים. שלומי אמר לי לבדוק אם היא חוזרת לבד הביתה כל יום
אחרי בית-הספר.
לפתע ניסים התפרץ לשיחה ואמר: "אבי יכול לתפוס אותה שהיא הולכת
ברגל ולדחוף אותה, הוא יכבוש מסיכה כדי שלא תזהה אותו ואז אתה
תבוא ותרביץ לאבי והיא תשמח שהצלת אותה ותהיו מאושרים באושר
ואושר על היום הזה". ניסים התגלגל מצחוק וכך גם יתר החבורה.
אני צעקתי על כולם ואמרתי להם שזה לא נושא לבדיחות ושצריכים
לעזור אחד לשני ולא לעשות מזה סרט פעולה. לאחר שכולם הפסיקו
לצחוק אמרתי להם שאצטרך את עזרתם וכבר לאחר מספר רגעים כבר
הייתה לי תוכנית: "כולנו נעקוב אחריה ונראה מאיזה מקום היא
הולכת ואם היא הולכת לבד".
אבי צחק ואמר לכולם שאני מתבייש אפילו לעקוב אחריה לבד, ושאני
פחדן.
"אני לא פחדן!" אמרתי, אבל אף אחד לא שמע אותי, כולם צחקו.
"תפסיקו!", אמרתי בכעס, אבל הם המשיכו לצחוק.
"אם תמשיכו לצחוק עלי אני אגרש אתכם ולא אתן לאף אחד מכם
להיכנס יותר למקלט שלי!".
כולם לפתע נרגעו ואבי אמר שהוא רצה להתבדח קצת ושהוא לא התכוון
ואז המשכתי:
"כדאי שכולנו נעקוב אחריה כי אנחנו חבורה וחבורה צריכה להיות
תמיד ביחד,
וטובים השניים מהאחד...".

למחרת היום, נפגשנו כולנו אחרי הלימודים והתחלנו לעקוב אחרי
הילדה החדשה לאחר שראינו אותה יוצאת מבית-הספר. הרגשתי כמו
ביחידת בילוש, אבל היינו צריכים שלא תבחין בנו ושלא תחשוד
שאנחנו עוקבים אחריה. בדרך אמרנו לרפי לא לאכול כדי שלא יעשה
רעש. לאחר מספר דקות ראינו אותה עוברת ליד מגרש הכדורסל
השכונתי ונכנסת לביתה. כולנו היינו מופתעים כי גם אני גר ליד
מגרש הכדורסל, היינו ממש שכנים. למחרת היום הלכתי באותה הדרך
שמורן הלכה ואז ראיתי אותה מרחוק.
התקרבתי אליה ואמרתי לה "היי" מהוסס.
"היי" אמרה לי ושאלה אותי איך קוראים לי.
אמרתי לה ששמי הוא תומר ושאני גר קרוב למגרש הכדורסל.
"ואיפה את גרה?" שאלתי אותה למרות שידעתי.
"גם אני גרה ליד מגרש הכדורסל, איזה צירוף מקרים..." ענתה
בחיוך.
"איפה גרת קודם?" שאלתי והפסקתי לגמגם.
"גרתי בירושלים" אמרה.
ראיתי שיש לה ביד צמיד של בית"ר ירושלים. שנאתי את הקבוצה הזאת
ולי היה צמיד של מכבי תל-אביב. חשבתי לעצמי שאם יש לה צמיד של
בית"ר ירושלים אז היא בטח אוהבת כדורגל, חברמנית ולא כמו
הבחורות הסנוביות מהכיתה שלנו שלא יודעות אפילו מזה כדור.
"הלכת פעם למגרשי הכדורגל?" שאלתי אותה.
"בטח. אני הולכת מידי פעם", אמרה.
אמרתי לה שיש לי מחנה שבו אני וחבריי מתכנסים בו לעניינים
דחופים, או סתם כשבא לנו להיפגש.
"מעניין...", אמרה.
"רוצה להצטרף למחנה שלנו?" שאלתי בהססנות.
"יש בנות בחבורה?" שאלה.
אמרתי לה שכל הבנות בכיתה הן סנוביות. לאחר מספר דקות של
היכרות מצאתי את עצמי מדבר עם מורן ממש כאילו אנחנו מכירים כבר
הרבה זמן. נראה שהיה לנו הרבה במשותף. רציתי לומר לה שהיא מצאה
חן בעיני אך התביישתי. לפתע אמרה לי להתראות ותודה שליוויתי
אותה ונכנסה לביתה.
חזרתי הביתה בהרגשה טובה מאוד למרות שלא אמרתי לה את הדבר
החשוב ביותר, שאני מחבב אותה.
אבל אני עוד אדבר איתה, הרי היא בכיתה שלי וגרה לידי.

הטיול ליומיים

יום למחרת כשליוויתי את מורן, המורה אמרה לנו שבשבוע הבא יהיה
טיול ליומיים.
אחרי ששמענו את הבשורות הטובות של המורה, הלכנו כל החבורה
למחנה שלנו וסיפרתי להם מה קרה
לי עם מורן. כולם רצו לשמוע מה בידיו קרה ואז אבי התפרץ ואמר:
"ראינו אותך ואת מורן הולכים ביחד, וליווית אותה לבית שלה".
"עקבתם אחרי?" שאלתי, וכולם ענו בחיוב.
"למה עשיתם את זה?" שאלתי, ושלומי אמר שהם רצו לראות אם אני
פחדן או גיבור,ואם יש לי סיכוי להתחיל עם בחורה יפה כמוה.
"אז מה אני? פחדן או גיבור?" שאלתי את כולם.
"כמובן שאתה גיבור" ענו כולם.
"אבל עדיין זה לא יפה לעקוב אחרי ושאם זה היה קורה למשהו אחר
אז הוא היה ממש כועס!" אמרתי.
כולם אמרו שזה מתוך סקרנות ושלא יעשו את זה יותר. לפעמים היו
לי ריבים עם החבורה, אבל תמיד הם היו אומרים לי שאני צודק ואז
היינו ממשיכים בעיסוקנו. אף פעם לא אהבתי לריב עם אנשים ובטח
שלא עם החברים שלי, אבל היינו חבר'ה מגובשים וזה מה שהיה חשוב.
"לא כינסתי אתכם בשביל הנושא הזה, אלא בגלל שהטיול ליומיים
מתקרב וצריך להתחיל כבר עכשיו בהכנות" אמרתי לכולם. כל אחד
קיבל תפקיד: רפי מארגן את האוכל (ממתקים, חטיפים...), רועי
יארגן ביצים, אני יביא טייפ.... לפתע כולם התנגדו ואמרו שכולם
צריכים לקבוע ולא רק אני צריך לקבוע מה להביא לטיול. ניסים אמר
לנו שהוא יוכל להביא לטיול ואוקי-טוקי משוכלל כמו של סרטי
בילוש אבל אז הוא נזכר שהואוקי-טוקי הוא של אחותו הקטנה שקיבלה
ליום ההולדת שלה והיא משחקת איתו כל יום עם אחיו בן 7 ואם היא
תראה שהואוקי-טוקי נעלם אז היא תתחיל לבכות ותגיד להורים שלקחו
לה את הואוקי-טוקי שלה ואז הם יהרגו אותו אחרי שהם יגלו מי לקח
את הואוקי-טוקי.

כולנו חשבנו על רעיון ולבסוף הגענו לרעיון קבוצתי. הלכנו
מהמחנה לביתו של ניסים ונכנסנו רק אני והוא לחדר של אחותו
הקטנה כי ההורים של ניסים ישנו והם ביקשו שקט. אמרתי לאחותו
הקטנה שלאח הקטן שלי אבד הדובי שקניתי לו ליום ההולדת ושאם אני
לא אמצא את הדובי שלו הוא יהיה עצוב מאוד, אז אנחנו צריכים את
הואוקי-טוקי כדי שמתי שנמצא אותו הוא יגיד לאח שלי שהכל בסדר
ושהוא בריא. אחותו של ניסים הייתה בסך הכל בת 4 ולא כל כך
הבינה אותי אז היא הרשתה לנו בתנאי שנגיד לדובי שהואוקי-טוקי
הוא שלה ושבזכותה הדובי יגיע הביתה. לי בכלל אין אח קטן, אין
לי אפילו אחים, אני בן יחיד אבל בשביל להשיג משהו צריך לפעמים
לשקר.
הגענו למחנה ובינתיים היה לנו: ואוקי-טוקי, ביצים , אודם ,
נחשים מפלסטיק וג`וקים אמיתיים בתוך קופסה. רפי הסכים להביא
הרבה חטיפים ואני הבאתי טייפ גדול עם שירים.
"ומה איתי"? שאל שלומי.
"אתה תשמור שהבנות הסנוביות של הכיתה לא יציקו לנו" אמר ניסים
בגיחוך.
"נו... ברצינות..." אמר שלומי. לבסוף, החלטנו ששלומי יביא את
הקלפים שלו שאנחנו משחקים
בהם הרבה בשיעורי היסטוריה.
כעת, היינו מצוידים כמו שצריך לטיול השנתי אך עדיין ניצבה
בפנינו בעיה. היינו צריכים להחליט כיצד ניכנס לחדר של הבנות
מבלי שיבחינו בנו.
"זוכרים שנכנסנו לחדר של הדר ורננה לפני שנה בטיול השנתי
בצפון?" אמרתי לכולם.
"ברור, קשה שלא לשכוח" אמר שלומי. לפני שנה נכנסנו לחדר של
הבנות דרך החלון שהיה פתוח והתחלנו בעבודה. הבנות תפסו אותנו
בשעת מעשה והתלוננו עלינו שפרצנו לחדר שלהן, שצבענו אותן
באודם, ושפיזרנו בחדר ג'וקים ואז המורה שלנו העיפה אותנו
מהטיול. חוץ מזה היינו צריכים להוציא את הג'וקים מהחדר, לנקות
את הנעליים של הדר ורננה שהיו מלאות ביצים מרוחות והיה מגעיל
לנקות את זה, וכעונש השעו אותנו מבית-הספר לשבוע! הפעם היינו
צריכים להיכנס לחדר של הבנות מבלי שיבחינו בנו, כי אם יתפסו
אותנו שוב ירחיקו אותנו מבית-הספר ואנחנו כבר בשנה האחרונה אז
חבל שזה יקרה. הרעיון שלי היה לחכות למסיבת הדיסקו שבערב כדי
שכולם יעזבו את החדרים. לאחר מכן נמצא חדר שהחלון בו יהיה
פתוח, נציב שומר מחוץ לחדר שיפקח שאף אחד לא בסביבה וידווח לנו
דרך הואוקי-טוקי המשוכלל מה קורה בחוץ ולבסוף נצא במהרה מהחדר
ונחכה לצעקות של הבנות כשהן יראו את הג'וקים מסתובבים
בחופשיות.

יום לפני הטיול רשמה המורה צילה את מה שצריך להביא לטיול:
כובע, 2 ליטר מים, 2 סנויצ'ים, נעלי הליכה ובגדים ארוכים. חוץ
מזה אנחנו מביאים: ג'וקים, נחשים, ביצים, ואוקי-טוקי, אודם,
חטיפים, קלפים של בחורות, וטייפ. בכל חדר היה מותר עד חמישה
ילדים ואנחנו שישה, חשבנו מה לעשות והגענו למחנה אחרי הלימודים
לסידורים אחרונים. כל אחד הביא את מה שהוא צריך להביא ושם
בתרמיל שלו. הייתה לנו את הבעיה שאפשר רק חמישה ילדים בכל חדר
ואז רועי אמר שנעשה הגרלה והאחרון שיישאר יצטרך להביא שק שינה
כדי שיוכל לישון בחדר. אמרתי לרועי שאנחנו לא נישן ונהיה ערים
כל הלילה אך בכל אופן, עשינו הגרלה ולבסוף רפי הוא זה שיישן
בשק שינה, אם יצליח להיכנס לתוכה. הגיע יום הטיול וכולנו שמנו
את התיקים בבגאז` של האוטובוס. כולנו ישבנו מאחורה, הצטופפנו
ושמענו טראנסים. הנסיעה לצפון לקחה שעתיים, ואחרי כל הטיולים
המשעממים הגיע הרגע שכולנו חיכינו לו: האכסניה! ירדנו
מהאוטובוס הישר לבתי האכסניה, כולנו שמחנו מאוד והגענו
לחדרינו.כל אחד הניח על השולחן מה שהוא צריך להביא: רפי שם על
השולחן המון חטיפים, ניסים שם על השולחן קופסה של ג`וקים,
נחשים מפלסטיק,ואוקי טוקי, ביצים ואודם. ניסים אהב מאוד חיות
ואסף את הג`וקים במיוחד לטיול. שלומי הניח את הקלפים ואני
הנחתי את הטייפ. הכל היה מוכן ללילה. הגענו בשעת הערב לאכסניה
וכבר לאחר שעתיים הייתה מסיבת דיסקו. כולם הלכו לרקוד אבל
אנחנו לא, כי לנו יש דברים יותר חשובים לעשות.
החדרים היו כמתוכנן צריפים גדולים עם מספר חלונות. חיכינו במשך
מספר דקות שכולם ילכו למסיבה. ראינו את הבנות יוצאות מהחדרים
וביניהן הייתה הילדה שאני מחבב, מורן. לצערנו, המקרה שקרה לפני
שנה הרתיע עם הבנות והן הורידו את התריסים של כל החלונות.
כולנו היינו מאוכזבים.
"עכשיו יהיה טיול משעמם...", אמר ניסים. היינו מתוסכלים נורא
הרגשנו חסרי מזל. חזרנו לדירה והתחלנו לשחק קלפים. לאחר כחצי
שעה החלטנו לחזור לחדר של הבנות השנואות עלינו ולנסות להרים את
התריסים של החלונות, בתקווה שחלון אחד יהיה פתוח. ניסים לקח
כיסא מהחדר שלנו והניח אותו ליד החלון של הבנות. היא טיפס על
הכיסא והחל להרים את התריס.

"תראו!" החלון פתוח. המפגרות האלה חשבו שהתריס ימנע מאיתנו
להיכנס פנימה" אמר ניסים. החלון היה יחסית גבוהה וגם צר ולא כל
אחד היה יכול להיכנס דרך החלון. הפעם לא היה לנו מתנדב מפני
שהמתנדב הקבוע היה שמן מדי והוא לא יכול להיכנס דרך החלון.
בגלל שאף אחד לא רצה ואני הייתי הכי רזה והכי נמוך בין כולם
התנדבתי בלית ברירה. בזמן שניסים מחזיק את התריס, שלומי ואבי
עשו לי סולם גנבים ואני התגנבתי פנימה. לא היה לנו יותר מידי
זמן כי אנשים הסתובבו בין האכסניות ולא רצינו לעורר חשד. ניסים
צעק לי: "קח ת`ואוקי טוקי ושים אותו מתחת למיטה כדי שלא יבחינו
בו".
שחררתי את הג`וקים ושמתי נחשים מתיחת לכריות. רפי צעק: "הן
באות! מהר, צא מהר מהחלון!"
הבנות חזרו, וכדאי שאתאר לכם אותן:
יעל - מנהיגת הבנות הסנוביות. היא חושבת את עצמה מלכת
הכיתה-כאילו כולם עבדים שלה
שמרית - המתלהבת של הכיתה, גם היא חושבת את עצמה ופעם ראיתי
אותה מרביצה לילד
בכיתה ה בגלל שהוא בלי כוונה התנגש בה והרס לה את התסרוקת.
אורית ורחלי - סתם חנוניות מכוערות שחורשות כל הזמן ולא מבינות
כלום, הן לפעמים
באות למחנה שלנו ומפריעות לנו ואז אבי בא ומפחיד אותן עד מוות
על שהן מסתלקות
ומורן - הילדה החדשה שאני מחבב, רק שלא "תתקלקל" מהבנות
המפגרות האלה.

הכל היה מוכן. חזרנו לחדרנו שנמצא סמוך לחדר הבנות עם
הואוקי-טוקי והתחלנו להאזין למה שקורה אצלן בחדר. "היה ממש כיף
במסיבת דיסקו" אמרה יעל.
"כן היה כיף, מעניין למה חבורת הטיפשים לא באה למסיבת הדיסקו"
אמרה אורית.
"מובן שהם לא באו כי הם מפגרים וטיפשים מידי לרקוד" אמרה
שמרית.
כעסנו מאוד אבל יכולנו להבין שהבנות האלה טיפשות מאוד.
"בטח הם רוקדים בטראנסים של הטייפ של תומר" הן צחקו, חוץ ממורן
שלא צחקה ואמרה להן שזה לא יפה שלצחוק עליהם. שמעתי שהיא מגינה
עלינו ושמחתי שהיא לא מסכימה למה שהן אומרות עלינו.
יעל אמרה למורן שלא סתם הן שונאות אותם. אורית ורחלי אמרו שהן
רוצות להיות במחנה שלהם אבל הם מסלקים אותם ובייחוד אבי שמאיים
עליהן שירביץ להן אם יתקרבו למחנה.
"זה עוד שום דבר.  בשנה שעברה הם מרחו אודם על הדר ורננה בטיול
השנתי של שנה שעברה והם הכניסו ג'וקים לחדר שלהם" אמרה רחלי.
"ומאיפה לכן שזה נכון, אולי הן משקרות כדי שתשנאו אותם יותר?"
התפרצה מורן.
"אפילו אם הן משקרות אנחנו שונאות את החברה של תומר" אמרה
שמרית.
כולנו צחקנו שהן הזכירו את מה שעשינו שנה שעברה להדר ולרננה,
ונזכרנו שאנחנו גם עכשיו עושים את זה וכשהן יגלו את הנחשים
והג`וקים, הן יהיו בטוחות שהדר ורננה לא שיקרו.
"איזה ילד מהכיתה את אוהבת?" שאלה לפתע יעל את מורן. מהשיחה
שלהן הבנו שהן משחקות אמת או חובה. כולנו היינו
במתח..."אני...אני לא מכירה כל-כך את הבנים בכיתה" אמרה מורן.
"כל הבנים בכיתה מתלהבים ולא אוהבים ללמוד, הם לא חכמים
כמונו,מה שהם אוהבים זה תמונות של בחורות ערומות וכדורגל, וחוץ
מזה כלום" אמרה שמרית בהתנשאות.
אנחנו התעצבנו כי ידענו שזה לא נכון ושזה לא חשוב לנו יותר מכל
דבר אחר.
יעל המשיכה ושאלה אותה מי נראה לה הכי נחמד מהשבוע שהיא נמצאת
בבית-הספר.
הייתי במתח ורציתי שהיא תגיד את השם שלי. רק כך אדע אם גם היא
מחבבת אותי.
"אני חייבת להגיד?" שאלה מורן.
"אם שאלתי אותך את חייבת להגיד לי, את בחרת אמת" אמרה יעל.
טוב יש בן אחד שנראה לי נחמד, והוא מהחבורה של המחנה.
כולנו השתתקנו.
"מה? את לא רצינית!" אמרו כולן.
"המפגרים האלה?!, הדוחים האלה?!, המטומטמים האלה?!" הוסיפה
יעל.
אבי התעצבן, ועוד מעט הוא מוכן לשבור להם את העצמות אבל הרגענו
אותו מהר מאוד.
"נו... איזה מהם את אוהבת?" שאלו כולן.
"הוא הציע לי להיות חלק מהחבורה שלו אבל סירבתי כי לא היו בנות
בחבורה, אבל נכון אורית
ורחלי, אתן רציתם להיות בחבורה? אז נוכל שלושתנו להיות בחבורה
ואולי גם אתן - יעל ושמרית".
כולנו צחקנו מהרעיון ושמחנו שמורן לא מקשיבה למה שהבנות
הסנוביות אומרות.
"לא ממש רצינו להיות במחנה..." אמרו אורית ורחלי בהססנות.
"אז אתן שקרניות! ידעתי שלא רציתן להיות במחנה וסתם שיקרתן לי"
אמרה מורן בכעס.
העסק התחיל להיות מעניין ומשעשע ואנחנו בשידור חי שמענו את
מורן מגינה עלינו מהסנוביות.
"נו.... מי זה...? אל תתביישי לספר לנו" אמרה יעל למורן.
"אני לא מתביישת, אני אוהבת את.....אף-אחד!" אמרה מורן, ואני
חשבתי שהיא תגיד את השם שלי.
"אבל אני מחבבת את תומר, הוא פעם ליוה אותי עד הבית" המשיכה
לומר.
אבי וניסים התחילו לשיר שירי אהבה ואני התחלתי להסמיק. הרי לא
בכל פעם אני שומע מישהי שאומרת שהיא מחבבת אותי.
"בואו נאכל" אמר רפי.
"תביא אוכל" אמרנו לו כדי שיעזוב אותנו במנוחה. באמת אוכל טוב
לאירוע שכזה.

"אההה ג'וקים!! הצילו!" צעקה לפתע יעל. כולנו צחקנו. שמענו את
הבנות משתוללות בחדר. באותו הזמן שמרית הרימה את הכרית וצעקה
נחש, נחש! כולנו צחקנו ולא שמנו לב שכבר לא שומעים דבר
בואוקי-טוקי. "הם מצאו את המחבוא!" אמר לפתע רועי. לפתע שמענו
דפיקות בדלת.
"תפתחו את הדלת יא חבורת מטומטמים!" צעקה יעל ואנחנו המשכנו
לצחוק. כיבינו את האור ושלחנו את רפי לפתוח את הדלת כי הן צרחו
ללא הפסקה ולא רצינו לחולל מהומה.
"רוצות במבה וביסלי?" אמר רפי כשראה את יעל וחברותיה זועמות.

"לא רוצות כלום!" ענו ונכנסו לחדר.
הן פתחו את האור שבחדר וצעקו עלינו שאנחנו מרושעים. אבי התעורר
וצעק עליהן שאנחנו ישנים ושיסתלקו מהר!
"אתם תצטערו על מה שעשיתם לנו וגם לא תקבלו את הואוקי-טוקי
בחזרה!" אמרה יעל והסתלקה מהחדר, יחד עם חברותיה הסנוביות. בצד
ראיתי את מורן מצחקקת ומחייכת אלי.
חייכתי אליה בחזרה ואז כיביתי את האור וחזרנו "לישון".
"הן לקחו את הואוקי-טוקי שלי! חוצפניות!" אמר ניסים בכעס.
היינו צריכים להחזיר את הואוקי-טוקי בחזרה כיוון שלא משאירים
שבויים מאחור. היינו צריכים לחשוב על תוכנית מתוחכמת להשבת
הואוקי-טוקי הביתה בריא ושלם. ישבנו בחדר וחשבנו מה לעשות,
בזמן שרפי מחסל עוד שקיות במבה.
"יש לי רעיון!" אמר לפתע רועי.
"מה הרעיון?" שאלנו כולנו בסקרנות.
רועי סיפר לנו את הרעיון שלו שהיה מוצלח למדי והחלטנו שהגיע
הזמן להמשיך בעבודה.
לא עברו 10 דקות ואני כבר מצאתי את עצמי עומד מול הבנות
הסנוביות ומתנצל על מה שקרה.
"מה קרה? התבגרתם פתאום? חשבתי שאתם ילדים קטנים שלא יודעים
בכלל מזה להתנצל" אמרה יעל, מופתעת מההתנצלות שלי.  באותו הזמן
אמרתי למורן שאני רוצה לדבר איתה בפרטיות כי אני לא רוצה שתטעה
לגבי.
"בפרטיות? מה אתה המאהב שלה?" התפרצה לפתע יעל. מורן הרגיעה
אותה ואמרה לה שהיא מעדיפה לדבר איתי בחוץ. יצאנו החוצה אני
ומורן ואמרתי לה שאם היא רוצה להיות חלק מהחבורה שלנו היא
צריכה לעשות מעשה שיוכיח את נאמנותה כלפינו. מורן הסכימה והערב
חזר להיות מעניין.
כבר היה מאוחר בלילה והיינו עייפים אך ידענו שיש לנו משימה
חשובה לעשות.
"הן נרדמו, תבואו!" קיבלנו התראה ממורן דרך הואוקי-טוקי
והתחלנו לצעוד לעבר חדרן, חמושים בציוד.
מורן פתחה לנו את הדלת בשקט ואנחנו נכנסנו והתחלנו בעבודה.
הרגשנו שמה שעשינו להדר ורננה חוזר על עצמו גם השנה ובגדול.
הפעם היו אלה הבנות הכי סנוביות של הכיתה והכי שנואות. אתם בטח
מנחשים לבד מה קרה בבוקר שלמחרת. שמענו צרחות וצעקות ולא
יכולנו להפסיק לצחוק. הואוקי-טוקי היה אצלנו הודות למורן שנתנה
לי אותו. אפשר לומר שהיה לנו טיול מהנה במיוחד, הרבה צחוקים
ואחוות חבר'ה שתירשם בספרי ההיסטוריה של החבורה. אך הסיפור
עדיין לא נגמר. כמובן שהבנות הסנוביות רצו להלשין עלינו שהרסנו
להן את הטיול אבל הן הבטיחו שלא לספר שהתעללנו בהם כדי שלא
נספר שבחדר שלהן היה ריח של אלכוהול. אולי בגלל זה הן לא
התעוררו כשצבענו אותם באודם ושמנו ביצים בתוך הנעלים שלהן.
כשנפגשנו עם מורן לאחר מכן היא סיפרה לנו שכאשר יעל וחברותיה
קמו בבוקר, הן החלו לצרוח לאחר שראו במראה פרצוף של ליצניות
במקום של עצמן. לא שאנחנו היינו צדיקים אבל בסופו של דבר עברנו
בשלום את הטיול ומורן הצטרפה רשמית לחבורה שלנו, דבר ששימח
אותי במיוחד. האאא.. ושכחתי לספר לכם שכשחזרנו הביתה סיפרתי
לאחותו הקטנה של ניסים שהדובי של אח שלי הקטן חזר הביתה בשלום.
היא שמחה וכולנו שמחנו. חבל שזה הטיול השנתי האחרון שלנו כי
אנחנו מסיימים את בית-הספר אך אני מאמין שנעבור עוד הרבה
חוויות ביחד.  

מסיבת ההפתעה

לאחר שחזרנו מהטיול השנתי היינו כולנו עייפים מאוד כי לא ישנו
כל הלילה. הלכנו לישון ולא הלכנו
למחרת לבית-הספר כי מי שיהיה בבית-הספר לאחר הטיול השנתי הוא
סתם חנון...
השבוע יש לי יום הולדת. כן, כן אני כבר גדול, בן 17! כשלמישהו
מאיתנו יש יומולדת כולנו חוגגים ושרים שירי יומולדת. זה נשמע
אולי ילדותי אבל זה מה שאנחנו, ילדים שעושים שטויות. אם היו
שואלים אותי מה אני רוצה ליום הולדת הייתי אומר שאני רוצה
אינטרנט כי זה דבר גאוני ולרועי יש.  אפשר לדבר ולהכיר בנות
מכל העולם דרך האינטרנט. חשבתי שאם יהיה לנו אינטרנט במחנה,
נוכל לסדר לנו דייטים עם בחורות ואולי זה מה שיוציא אותנו
מהשעמום. אבל אל תחשבו שאני פריק מחשבים כי אף פעם לא התלהבתי
ממחשבים. מה שעניין אותי זה המחנה. המחנה הוא הדבר שהכי חשוב
לי בחיים ולפני שבוע חגגנו שנתיים לקיומו והיה מאוד כיף. ראינו
את הסרט אינסטינקט בסיסי לאחר ששלומי אמר לנו שזה סרט טוב ואחר
כך הזמנו פיצה והלכנו לעשן נרגילה.

הגיע יום ההולדת שלי ונראה כי חבריי שכחו. אבל זה לא הגיוני
שכולם ישכחו את יום ההולדת שלי כי כל אחד רשם את תאריך יום
ההולדת שלי ביומן שלו. חיכיתי שיאמרו לי שחוגגים היום אבל אף
אחד מהם לא הזכיר את יום ההולדת שלי. הייתי מאוכזב אבל היום רק
התחיל. אולי באמת הם שכחו ולא הסתכלו ביומנים שלהם. לאחר
שהסתיימו הלימודים, מורן קראה לי שאלווה אותה. כמובן שהסכמתי
וכבר לא היו לי פרפרים בבטן כמו בפעמים הראשונות שהלכנו ביחד.
חשבתי שאולי חבריי מארגנים לי מסיבת הפתעה אבל לא הייתי בטוח
בכך כי רק לי יש את המפתח למקלט.
"היום זה יום ההולדת שלי" אמרתי למורן.
"מזל טוב תומר!" אמרה בחיוך.
לאחר שתיקה ארוכה הייתי חייב לומר משהו.
"את רוצה לבוא איתי לראות את המחנה?" שאלתי אותה אחרי שהבטחתי
לה שהיא כבר
חלק מהמחנה שלנו.
"עוד מעט, אני צריכה לומר לאמא שלי שאני הולכת למחנה..." אמרה.
לא הבנתי למה היא צריכה לומר לאמא שלה שהיא נפגשת איתנו אבל
באתי איתה לביתה. היה לה בית גדול ויפה. מורן הציע לי לשתות
ולאכול משהו לפני שנגיע למחנה. כמובן שהסכמתי כי הייתי רעב.
"אני כבר באה, אני מתקשרת לאמא שלי כי היא לא בבית" ענתה. ואני
יושב בספה, מתענג על העוגיות ששמה לי על השולחן. לא הבנתי למה
היא צריכה להתקשר לאמא שלה ולומר לה שהיא באה אלי אבל באותו
הזמן חשבתי רק עלי ועל מורן. רציתי לומר לה שאני מחבב אותה אך
עדיין התביישתי.
לאחר שמורן התקשרה לאמה הלכנו ביחד למחנה. שמחתי מאוד שמורן
הצטרפה לחבורה שלנו.
"מורן ... יש משהו שאני חייב לשאול אותך" אמרתי לפתע.
"מה אתה רוצה לשאול אותי?" ענתה בפליאה.
"כששיחקת אמת או חובה עם הבנות הסנוביות אמרת שאת מחבבת אותי,
זה באמת נכון"? שאלתי מתוך סקרנות.
"ברור שזה נכון", אמרה לי וחייכה.
"אתה מחבב אותי?" שאלה בסקרנות
"כן... מהפעם הראשונה שראיתי אותך מצאת חן בעיני" עניתי
בהתרגשות.
"גם אני" אמרה מורן, ממשיכה לחייך.
"באמת???" התפלאתי.
"כן, אתה לא כמו הבנים שבכיתה, יש בך משהו מיוחד" ענתה.
לא ידעתי מה להגיד, הרגשתי לפתע שאני בעננים.
"אזז... אנחנו חברים?" שאלתי בהיסוס.
"אני חושבת שכן. אתה נחמד מאוד ולמה שאסרב" ענתה.
ואני שמחתי נורא, אבל לפני שהגענו למחנה אמרה לי מורן שהיא
חוששת להיות הבת היחידה בחבורה.
"מה הבעיה?" שאלתי אותה.
"אני רוצה שגם יעל וחברותיה יהיו במחנה כי אני מכירה אותן ואני
לא רוצה להיות לבד". אמרה.
"לבד? את איתנו ואיתי. את לא תהיה לבד גם אם את הבת היחידה"
אמרתי, מנסה לשכנע אותה שזה לא אמור להפריע בכלל. לפתע מורן
עמדה ושתקה.
"למה את עומדת ושותקת?" שאלתי אותה במבט מופתע.
"לא יודעת, אני קצת חוששת..." אמרה.
"יהיה בסדר, את איתי. שום דבר לא יקרה לך. אני יודע שניסים הוא
בריון ואבי מפחיד את החברות שלך,
אבל זה רק בגלל שהן סנוביות מגעילות ומתנשאות" עניתי.
"אל תקרא להם ככה!" אמרה בכעס.
"אבל הן באמת סנוביות ואת יודעת על מה אני מדבר, הרי היית אצלם
בחדר כשהם צחקו עלינו". עניתי.
"אבל אני חברה שלהן" אמרה.
"חברה שלהן? כבר שכחת ששיתפת איתנו פעולה וגרמת להן להיות
מושפלות?" אמרתי בגיחוך קל.
"כן ... אתה צודק בוא נכנס למחנה". אמרה בעצבנות.
לפתע שוב עמדה ושתקה.
"מה קרה? מה הבעיה?" אמרתי לה. לא הבנתי למה היא כה דרמטית.
"יש לי פחד ממקומות סגורים..." ענתה. ואני כבר התחלתי להשתגע.
לא הבנתי למה היא מתעקשת להישאר בחוץ ולא להיכנס ולראות את
המחנה שלנו. לא מספיק שחברים שלי מתחמקים ממני כל היום, עכשיו
אני מוצא את עצמי בריב מיותר עם מורן.
"אל תדאגי, אני איתך..." אמרתי, ונתתי לה יד.  
הגענו למחנה והיה חשוך נורא. לא זכור לי שכל החלונות היו
סגורים כשיצאתי. הדלקתי את האור ולפתע שמעתי צעקה אדירה.
"הפתעה! מזל טוב תומר!" כל המחנה היה מקושט וממש שמחתי.

ניסים קנה לי חולצה חדשה של מכבי תל-אביב, אבי קנה לי
שק-אגרוף, דבר שימושי כשאתה עצבני ורוצה להתעלל במשהו. שלומי
קנה לי ספר של הקאמה-סוטרה להעשרת הידע, רועי קנה לי חוברת
לעשיית מטוסי נייר מיוחדים כדי שאטיס מטוסים בשיעור ואפגע
במורה ללשון שאותה אני הכי שונא. רפי קנה לי קופה בצורת חזיר
אבל הכי התרגשתי כאשר ראיתי את המחשב פנטיום החדש נמצא במחנה,
עם חיבור לאינטרנט! לאחר שכולם עזבו נשארתי אני ומורן לבד
במחנה. כנראה שהחברים שלי העדיפו להשאיר אותנו ביחד ביום
ההולדת שלי. אפשר לומר שזה היה היום שבו הפכנו להיות חברים של
ממש. הפעם לא הזמנו פיצה ועישנו נרגילה אך את יום ההולדת הזה
אני לא אשכח לעולם...

האיש המוזר

לאחר תקופה מייגעת של שנים רבות הסתיימו להם לפתע הלימודים.
כבר לא נלך לבית-הספר וכבר לא נצטרך לראות את כל המורות
שימשיכו ללמד כרגיל לאחר החופשה וימשיכו לסבול מתלמידים אחרים
שיציקו להן. לפני החגיגות הגדולות היינו צריכים לבצע את טקס
זריקת המחברות. היה זה טקס שכל שנה היינו עושים, אך הפעם זו
הפעם האחרונה שבו נזרוק כולנו יחד מחברות לתוך הזבל. כשהטקס
החשוב הסתיים, הלכנו כולנו למחנה והזמנו פיצות ובורקסים. רפי
השמן היה כל כך רעב שהוא חיסל מגש פיצה שלם אבל סלחנו לו כי
ידענו שביום הזה צריך רק לחגוג! לאחר מכן שיחקנו שעות רבות
בפיפא עם קבוצות ישראליות. היה לנו ארבעה ג'ויסטיקים מחוברים
למחשב החדש שקנו לי. כשהיינו משחקים בית"ר ירושלים נגד מכבי
תל-אביב, מורן הייתה בוחרת לשחק עם בית"ר וכל היתר היו בוחרים
את מכבי תל-אביב. ברגע שהיינו משחקים, היינו צועקים ומקללים
כאילו שאנחנו צופים במשחק אמיתי בטלוויזיה.  
"אתם יודעים שיעל והחברות שלה מקימות מחנה כמו שלנו?" אמרה
לפתע מורן בזמן משחק פיפא עצבני.
"חחח, בשביל מה הן צריכות מחנה? גם ככה מה שהן עושות כל היום
זה לרכל על אנשים" אמרתי בגיחוך.
"זה גם מה שאני חשבתי לעצמי" אמרה מורן.
לאחר שסיימו לשחק בפיפא, החלטנו כולנו לבדוק בשביל מה יעל
וחברותיה מקימות מחנה.
מורן אמרה לנו שהדר סיפרה לה איך מגיעים למחנה שלהן ולאחר מספר
דקות כבר היינו בדרך החוצה.
היינו צריכים להתאוורר קצת אחרי ששיחקנו שעות בפיפא וגם ככה לא
היה לנו יותר מידי מה לעשות. הרי סיימנו את בית-הספר! אנחנו
חופשיים!  
"את בטוחה שזו הדרך הנכונה?" שאלתי את מורן שהובילה אותנו אל
המחנה שלהן.
"כן... הן מקימות את המחנה ביער, הדר סיפרה לי בדיוק איך
להגיע..." ענתה. מורן והדר הן חברות מאוד טובות למרות שהדר לא
סובלת אותנו אחרי שהתעללנו בה וברננה בטיול השנתי של שנה
שעברה, אבל זה שייך להיסטוריה. הרי סיימנו את בית-הספר וכולנו
כבר ילדים בוגרים. בייחוד רפי שהתקדם לפרינגלס ותפוצ'יפס.

לאחר כשעה של הליכה מפרכת הגענו סופסוף אל היער. מרחוק ראינו
בניין שהיה בולט במיוחד, והחלטנו להתקדם לעברו. לבסוף הגענו אל
הבניין שנראה כמו מקום נטוש. אפילו פועלים זרים לא היו בו.
"תראו!" אמר לפתע רועי. בצידי הבניין היה מונח לו שלט ובו היה
כתוב: "לתומר ולחבורתו היקרים.
כל הכבוד שמצאתם את המחנה שלנו. נמאס לנו מהחבורה המפגרת שלכם.
אתם עוד תצטערו על היום הזה שהקמתם חבורה. ואיזה כיף יהיה
להתעלל בכם בחופש!". לאחר שקראנו את השלט, לא יכלנו להפסיק
לצחוק. היה זה שיא הטמטום של חבורת ילדות טיפשות וילדותיות
במיוחד.
"מזה צריך להיות?? להתעלל בנו? מי הן בכלל!" אמר ניסים
בעצבים.
"עכשיו יש לנו סיבה טובה להתעלל בהן שוב" אמר אבי.
ביום למחרת הגענו שוב לבניין הנטוש, מקווים למצוא שם את חבורת
הבנות המפגרות ולאיים עליהן בחזרה. כשהתקרבנו לעבר הבניין
ראינו את יעל מראה לכל מיני ילדים תמונות שלנו עם סכום של מאות
דולרים מעל כל תמונה.
"הנה הם, תפסו אותם!!" צעקה לפתע יעל.
לפתע מצאנו את עצמנו בורחים מעשרות ילדים שרודפים אחרינו עם
בקבוקי וודקה מזכוכית שיעל חילקה להם. "משוגעים!! אני אחסל את
כולכם" צעק לעברם ניסים שגם הוא פחד מכל הילדים שרדפו אחרינו.
נראה היה כי באמת אנחנו שווים הרבה כסף. רצנו מהר כדי שלא
יפצעו אותנו והגענו לבסוף למערה חשוכה אבל הילדים תפסו את רפי
כי הוא בקושי יכל לרוץ.
"בטח הם רוצים להתנקם בכם על מה שעשיתם להם כל השנים", אמרה
לנו מורן והסכמנו איתה.
היינו בשקט, וראינו שהרבה ילדים מחפשים אותנו.
"הם במערה! תפסו אותם! אמר אחד הילדים והתחלנו לרוץ בתוך
המערה. אף-פעם לא היינו בתוך המערה הזאת ולא ידענו לאן היא
מובילה אבל רצנו בשיא הכוח והילדים אחרינו.

כבר לא יכולנו לרוץ יותר, אך לפתע ראינו פתח צר בצידי המערה
והחלטנו להיכנס פנימה.
כל הילדים המשיכו ישר ולא ראו אותנו נכנסים לתוך פתח צר.
"כל מה שקורה פה מזכיר לי את הסרט 'הגוניס'" אמר לפתע רועי.
"נכון, גם שם יש חבורה שיוצאת להרפתקאות במערה אבל בתוך המערה
הזאת יש אוצר..." אמרתי.
המשכנו ללכת בתוך המערה החשוכה ודי פחדתי אבל ידעתי שאין מה
לדאוג כי יש את אבי וניסים שאפשר לסמוך עליהם, את רועי הגאון
שימצא פתרונות, ומורן שהולכת אחריי וגורמת לי להרגיש רק טוב.
שלא תחשבו שהלכנו בחושך. היו לנו פנסים שהבאנו עוד מהבית ולכן
יכולנו לראות את הדרך, אך הסוללות עמדו להיגמר ולא ידענו לאן
אנחנו הולכים.
"את פוחדת?" שאלתי את מורן.
"קצת", ענתה.
לא היה לנו הרבה אוכל כי רוב האוכל היה בתרמיל של רפי שנתפס
בידי הילדים המשוגעים.
"מזל שהבאנו דברים מהמחנה" אמרתי. לאחר כשעתיים מאז שהילדים
רדפו אחרינו מצאנו את עצמנו
נמצאים בתוך מערה, חסרי אונים וגם עייפים. אבי, ניסים, רועי
ושלומי כבר נרדמו ואני נשארתי ער עם מורן. הרי מישהו צריך
להישאר ער ולשמור על מי שיושן. שמחתי מאוד שהיא החליטה להישאר
ערה יחד איתי. אני לא יודע כמה זמן הייתי מחזיק מעמד אם לא היה
לי עם מי לדבר.
"אתה חושב שההורים שלנו מחפשים אותנו?" שאלה אותי.
"ברור שכן ובמיוחד ההורים שלי שדואגים בכל פעם שאני יוצא
מהבית" עניתי.
"אני מפחדת" אמרה לפתע.
"אל תדאגי, אני שומר עליך" אמרתי לה והתחלתי ללטף לה את השיער.

לאחר כחצי שעה אני ומורן נרדמנו מחובקים בתוך המערה שהפכה
לחשוכה מתמיד.
הגיע הבוקר ולמזלנו היינו עדיין בחיים. אבי הציע לחזור חזרה
לפתח ואז לצאת מהמערה.
אמרתי לו שזה מסוכן מידי כי יכול להיות שכמה מהילדים המשוגעים
מחכים לנו שנצא החוצה ואולי מספרם גדל מאתמול. לא ידעתי איך
בחורות כל כך סתומות מצליחות להסיט כל כך הרבה ילדים רבים
נגדנו. הרי לא עשינו שום דבר לכל הילדים האלה שרדפו אחרינו.
לאחר מספר דקות המשכנו לצעוד, מחכים לרגע שבו נצא מהמערה
ונחזור הביתה. לפתע נתקלנו בבוץ תובעני. שלומי החליט לזרוק אבן
לתוך הבוץ והאבן נשאבה פנימה.
"אני חושב שאני אוותר" אמר שלומי.
"לוותר? אנחנו לא יכולים לחזור! שכחתם את הילדים המשוגעים
שרדפו אחרינו עם בקבוקי וודקה?" אמרתי בכעס. היינו חסרי אונים
כי לא יכולנו להמשיך לצעוד. רועי ניסה לתקשר עם העולם באמצעות
הפלאפון שהיה לו בתרמיל אך לא הייתה קליטה.
"עכשיו מה נעשה?" אמר שלומי בייאוש.  
"אל תדאגו, נמצא פתרון!" אמרתי. הייתי צריך להישאר אופטימי כי
אני המנהיג של החבורה ואם מנהיג מראה סימני פחד אז כולם
יפחדו.
הדרך היחידה לעבור את הבוץ התובעני היא לקפוץ מעליו, למרות שזה
כמעט בלתי אפשרי כי כל האזור היה בוץ טובעני.
"חייבים לקפוץ מעל הבוץ התובעני" אמרתי.
"השתגעת??? ראית איך האבן נשאבה פנימה? זה נראה לי עמוק
במיוחד" אמר שלומי בפחד.
"לא אכפת לי, אני קופץ!" אמרתי בעצבים.
"אל תעשה את זה, אתה יכול לתבוע!" אמרה לפתע מורן.
"אני עושה את זה, אני זה לא אבן מסכנה שנשאבת פנימה" אמרתי
וקפצתי לתוך הביצה.
"הצילו!!" התחלתי לצעוק. הבוץ היה באמת עמוק. מצאתי את עצמי
תקוע בבוץ, לא יכול לזוז.
שלומי, ניסים ואבי ניסו להציל אותי אבל הם לא יכלו להיכנס לתוך
הבוץ.
התחלתי לשקוע ולצרוח שיצילו אותי ושיעזרו לי. חשבתי לעצמי שזה
הסוף, שאני הולך לתבוע ושלא אראה יותר את מורן ושכבר לא נפגש
במחנה שלנו. כולם היו בפאניקה ולא ידעו איך להציל אותי, ובעיקר
מורן שהתחילה לבכות. לפתע שלומי הוציא מתרמילו חבל וזרק אותו
לעברי.
"תחזיק חזק את החבל" שלומי אמר לי.
החזקתי את החבל ואז כולם משכו את החבל והוציאו אותי בקושי
מהביצה.
"מאיפה היה לך חבל?" שאלתי בתדהמה.
"חשבתי שאולי נמצא את עצמנו בתוך מערה ואז תהיה מספיק טיפש כדי
לקפוץ לתוך ביצה עמוקה ולתבוע" אמר בגיחוך.
"נו.. באמת..." אמרתי.
"רציתי לקשור את הבנות הסנוביות בתוך המחנה שלהן ואז להכריח
אותן לשתות וודקה עד שהן יתחננו שאפסיק" אמר והחל לצחוק.
"זה כבר נשמע יותר הגיוני" אמרתי בגיחוך קל.
"זה לא מצחיק!" אמרה לפתע מורן.
"זה כן ... הן חבורת מטומטמות וטיפשות..." אמר ניסים בלעג.
"תפסיקו! זה לא הזמן המתאים להתווכח! אנחנו צריכים לצאת מהמערה
הזו!" צעקתי על כולם, אחרי שהתאוששתי מכל הבוץ שהיה עלי.

"רצית להרוג את עצמך?" אמרה לי לפתע מורן.
"יש לך רעיון טוב יותר?" אמרתי לה.
"אנחנו יודעים שאתה גיבור. אתה לא צריך לקפוץ מעל הבוץ ולהתאבד
כדי להראות לנו
שאתה כזה" אמר ניסים.
בסופו של דבר החלטנו לחזור חזרה מאיפה שהגענו, גם בגלל שהיינו
רעבים, צמאים ומותשים. לבסוף הגענו לפתח הצר שהיינו בו יום
קודם ויצאנו ממנו בשקט ובזהירות. כשהגענו לפתח המערה ראינו
מרחוק מספר ילדים שמחכים לנו.
"מה נעשה עכשיו?" שאל שלומי.
"נילחם בכל הילדים האלה ונקרע להם את העצמות!" אמר אבי בעצבים.

"זה לא מעשה חכם, אני מציע שנמשיך לצעוד בתוך המערה, בכיוון
שעוד לא היינו בו ואולי גם שם יהיה פתח יציאה" אמר לפתע רועי.
חשבתי לעצמי שאם הילדים המשיכו לרוץ במערה בזמן שנכנסו לתוך
הפתח הצר והם בריאים ושלמים ומחכים לתפוס אותנו, אז המשך המערה
לא אמור להוות לנו סכנה.
"רועי צודק! אנחנו צריכים ללכת לכיוון המשך המערה ולקוות שגם
שם יהיה פתח יציאה ושלא יהיו שם הרבה ילדים שימתינו לנו כשנצא
משם" אמרתי בקור רוח.
"יאללה בואו נברר מה יש בהמשך המערה" אמר אבי בקולניות. אמרנו
לאבי שידבר חלש יותר כדי שלא ישמעו אותנו.
"מעניין של מי הייתה המערה הזאת?" שאל שלומי.
"של הקדמונים" השבתי לו.
"איך אתה יודע?" שאל אותי רועי
"קדמונים גרו במערות, כל-כך קשה לדעת..." השבתי לו בציניות.
המשכנו ללכת והסוללות כבר היו חלשות נורא.
"אההההה... שלדים! בואו נחזור!!" צרחה מורן לפתע. שלדים היו
בכל מקום!
"בואו נברח מכאן!" צעק שלומי.
"אנחנו לא פחדנים, נכון? בואו נמשיך" אמרתי בקור-רוח.
"עדיף שהיו כבר תופסים אותנו ושופכים עלינו וודקה" אמר שלומי.
"מה פתאום! זה רק כמה שלדים..." עניתי, מנסה להתבדח אך זה לא
היה מצחיק. באמת היו שלדים בכל מקום והיינו צריכים לדרוך על
כמה מהם כדי להמשיך בדרכנו.
"זה לא השלדים של הילדים מאתמול, נכון?" שאל רועי בפחד.
"מובן שלא, הם בטח ראו את השלדים של הקדמונים וברחו כמו פחדנים
החוצה, אבל אנחנו גיבורים, נכון?" אמרתי
כולם שתקו ופחדו, ורק אני ניסיתי להיות אופטימי.  
"תומר, בוא נחזור... אני לא רוצה להיות פה!!!" אמרה לי מורן
והתחילה לבכות. באמת שלא ציפינו לדרוך על שלדים באמצע מערה
חשוכה אבל אנחנו חבר'ה הרפתקנים. אנחנו לא חבורת בנות שצורכות
מכל שטות. אמרתי למורן שאין לה מה לדאוג ושאני שומר עליה.

לפתע שמענו קול מפחיד במיוחד.
"שמעתם את זה!?" שאל רועי בפחד.
"כן... יש בהמשך המערה מישהו שמדבר בצורה מאוד מוזרה... "
אמרתי באדישות.
"הצילו! בואו נברח!" צרח שלומי לאחר שהקולות התגברו. לפתע נכבה
האור ולא יכולנו לראות מה קורה סביבנו.  שמענו שוב את הקול
המוזר והפעם באמת פחדתי. היינו חסרי אונים בחושך.
"בואו נברח!" צעק רועי. אמרתי לו שאנחנו לא יכולים לברוח, כי
אנחנו לכודים בתוך המערה.
אי אפשר לברוח בחושך! אבל חשוב שנהיה ביחד.
"איזה כיף לרפי, לפחות הוא לא סובל כמונו!" אמר שלומי.
"תאמין לי שהוא סובל. בטח הבנות מתעללות בו עכשיו" אמרתי, מנסה
לומר שמצבנו לא כל-כך גרוע כמו שאנחנו חושבים גם אם אנחנו
דורכים על שלדים, יש חושך בכל מקום ואנחנו שומעים מישהו מדבר
בקול מוזר.
"איפה אתה מפלצת מרושעת?" צעק אבי.
"בוא לפה מפלצת, אני אכסח לך את הצורה!" אמר ניסים בקול.
באותו הזמן הצליח רועי להחליף סוללות בפנס למרות החושך שהיה
בכל מקום. אלו היו הסוללות האחרונות בהחלט והאור היה חלש נורא
אבל זה עדיף מאשר להיות חושך.

לפתע ראינו איש מוזר מתקרב עלינו!
"אני חושב שקצת הרגזת אותו..." אמר ניסים לאבי. התחלנו לצעוק
בחוזקה ורצינו לברוח אבל באותו הרגע מורן התעלפה. האיש המוזר
התקרב אלינו והסתכל על מורן ששכבה על הרצפה ולא זזה.
"אל תתקרב לחברה שלי!" צעקתי לעברו.
האיש המוזר תפס מאיתנו מרחק אך הוא המשיך להביט בנו.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" שאל רועי.
לפתע האיש המוזר סימן בידיו שנבוא אחריו. פחדנו להתקרב אליו אך
ידענו שאם הוא באמת היה איש רשע, הוא היה הורג את כולנו מזמן!
החלטנו בסופו של דבר ללכת אחריו וכבר לא פחדנו יותר. הוא נראה
אפילו ידידותי, למרות שהיה מעוות. ניסים עזר לי לסחוב את מורן
כל הדרך ולפתע ראינו אור יוצא מן המערה. שמחנו כל כך לראות אור
יום אך האיש המוזר לא חזר למערה שלו. הוא סימן לנו להמשיך ללכת
אחריו גם לאחר שהיינו בצד השני של היער. הלכנו בדרכו ולאחר זמן
מה הוא הראה לנו את הבניין של יעל וחברותיה. לא הצלחנו להבין
מה שהוא אומר כי הייתה לו שפה מאוד מוזרה, אבל הוא הצביע על
הבניין ועל העצים. הבנתי שהוא כועס על כך שקרתו מספר עצים כדי
לבנות את הבניין. כנראה שהיער הוא ביתו והבניין הזה וכל הרעש
שמסביב פוגם לו בפרטיות. נשמע הגיוני לנוכח כעסו של האיש
המוזר. מעניין למה יעל וחברותיה החליטו להקים מחנה דווקא ביער,
תהיתי.
"אנחנו נעזור לך!" אמרתי לאיש המוזר, למרות שלא ידעתי אם הבין
אותי. התקדמנו יחד עם האיש המוזר לעבר הבניין וכשיעל וחברותיה
ראו אותנו הן צעקו לכל הילדים לתפוס אותנו, אבל כל הילדים ברחו
ולאף אחד לא היה אומץ לתפוס אותנו. האיש המוזר התקדם אל דלת
הבניין שהייתה סגורה, הוא הרים אותה וזרק אותה אל הרצפה.
שחררנו את רפי, ואמרנו לו שלא יפחד מהאיש המוזר.
כששאלנו את רפי אם הוא בסדר, הוא ענה שכן אבל הן הרעיבו אותו
והוא התחיל לבכות. בהמשך, סיפר לנו רפי שיעל רצתה שיהיה לה בית
משלה כדי תוכל ללכת לשם שישעמם לה ושתוכל להזמין את חברותיה
מתי שתרצה.
"זה חיקוי עלוב למחנה שלנו!" אמרתי. לאף אחד לא יהיה מחנה
מוצלח כמו שלנו יש!
רפי המשיך ואמר לנו שהוריה בנו לה את הבניין כמתנת יום הולדת
ואז היא החליטה שהיא רוצה להתנקם בנו ואז היא אמרה להדר לספר
למורן על המחנה. היא תכננה לנעול אותנו בחדר עם הרבה ג'וקים
וחרקים! לאחר ששחררנו את רפי, עלינו עם האיש המוזר לקומה
העליונה. האיש המוזר הוציא את הדלת ממקומה והתחיל להשמיע קולות
מוזרים.
"הצילו!! מי זה!!!" צעקו הבנות כשראו את האיש המוזר.
הן ניסו לברוח אך לא נתנו להם לצאת מהבניין. סגרנו את החלונות
של החדר ואבי שמר על פתח הדלת.
"אתם התעללתם באיש המסכן הזה ועכשיו הוא יתעלל בהם" אמרתי בקול
רם.
"אני אגיד לאבא שלי שישים אתכם בכלא!" צעקה יעל.
כולנו צחקנו כשיעל וחברותיה התחילו לבכות והתחננו שישחררו
אותנו. לאחר שנרגענו קצת אמרתי להן שביתו של האיש הוא היער,
ולכן הן לא יכולות להפריע לו ולהמשיך לקרות עצים בשביל המשך
בניית הבניין. לאחר כמה רגעים התחילה להבין יעל את מה שעשתה.
היא באה לאיש המוזר ואמרה לו שהיא מצטערת שהרסה את הבית שלו
כדי לבנות את הבניין. היא סיפרה לנו שאביה השיג צו הריסה
לבניין נטוש שהיה באמצע היער. במקומו, נבנה הבניין החדש שבו
אנחנו נמצאים עכשיו.
"יופי, עכשיו אין לו איפה לגור! תתביישי לך!" נזף בה אבי.
האיש המוזר הסתכל על יעל בכעס והתחיל להשתולל.
"תרגיעו אותו!" צעקה.
"הוא יירגע אם תסתלקי את והחברות שלך מהבניין ותתני לו לגור
כאן!" אמרתי.
לבסוף אמרנו לאיש המוזר שאנחנו צריכים לחזור הביתה כי ההורים
שלנו דואגים והם בטח כבר הזמינו משטרה לחפש אותנו. האיש המוזר
נופף לנו לשלום וחזר למערה.
"חכו לנו, אנחנו מצטערות על כל מה שקרה!" אמרה לפתע יעל.
הלכנו כולם יחד ויצאנו מהיער. לבסוף נשארתי רק אני ומורן.
אמרתי לה שאני שמח שחזרנו בריאים ושלמים מהיער ושהספיק לי עם
כל ההרפתקנות הזו.
כשחזרתי הביתה, ההורים שלי חיבקו אותי חזק. הם שאלו אותי מה
קרה ואיפה הייתי.
אמרתי להם שפגשנו איש מוזר ביער שגר במערה כי הרסו לו את הבית,
אבל עכשיו יש לו בניין חדש
לגור בו. ההורים שלי הסתכלו עלי ולא הבינו על מה אני מדבר, אבל
זה כבר לא משנה כי אני בבית.
אז זהו, נגמרו להם סופסןף הלימודים. אני לא יודע כמה זמן המחנה
שלנו ימשיך להיות כמו שהוא ואני גם לא יודע אם אני ומורן נהיה
חברים לנצח ונחייה באושר ובעושר, אבל צריך לחיות את הרגע כי גם
ככה העתיד לא ידוע.

מקווה שנהניתם. אני מבטיח לכם שכאשר יהיו לי סיפורים מעניינים
לספר עלי ועל המחנה שלנו אני ישוב אליכם. עד אז תבלו בנעימים.

להתראות!!!