השבר


  הכסא פגע בכתפה ובגבה והטיח אותה אל המדרכה בסמוך לשער
ביה"ס.  יותר מאוחר למדה לדעת מפי חברותיה ,המורות, שנזרק כסא
מקומה שלישית אגף כתות ט' בחטיבה.

  טליה התעוררה כשמסביבה בני משפחה בוכים וצוחקים כאחד. הילדה
התנפלה לבין זרועותיה המחבקות, והכאב בכתף הלם בה שוב, כמו
הזכיר מאורעות האתמול. הכאבים היו ללא נשוא: "סדקת את עצם
הבריח" פסק הרופא, "כלומר"... ניסתה טליה להיאחז בתקווה: "שבר
לרוחב העצם..." נענתה. תחושת עלבון אפפה אותה, שגברה על הכאב.

  כמו אור במרומים, מפלח חשרת עננים, צפו קטעי זיכרון,
מעורפל, כואב ובעיקר מייסר: למה?! מי?! דוקא אלי...

  גלי המבקרים תכפו וגאו במשך היום, מבני משפחה רחוקים
וקרובים, ועד מפקח משה"ח, אהודים יותר ואהודים פחות.

  טליה כדרכה, חסכה במילים ובתגובות מלאכותיות. חלפה בה
המחשבה, שדרוג הנוחות שלה מבחינת המבקרים משמעותי יותר מתמיד:
קודם  כל המשפחה, א"כ חברותיה לשכונה, והקרובות יותר מביה"ס,
ורק א"כ הנציגים הפורמליים.
 
  כשהשיחה זאת לפני  אבי ,בעלה, השים עצמו כמודאג בגין הפגיעה
ברמי דרג...   מהר הבינה כי תגובתו הצינית מתיישבת עם הרגשתה
ותגובתה שלה כלפי הנציגים המכובדים ותגובתם.

  בביה"ס סערו הרוחות.

  למחרת האירוע כנסה דליה המנהלת את צוות המורים כולו לאספת
חירום.
"היא תתחיל לספר לנו על פגיעה בשמו הטוב של ביה"ס" לחששה טובה,
ותיקת הצוות, לחברותיה שסבבו אותה, מצפות למתח ולרגישויות
האופפות ברקע את החדר על היושבים בו. אכן, לא טעתה:

  דליה, המנהלת, הזכירה כלאחר יד את פציעתה של טליה, קבעה
מועדי ביקורים של חברי הצוות בביה"ח, ובכך מוצה נושא הפגיעה.

  הדיון הוסט ביוזמת המנהלת לפגיעה בביה"ס,ההתנהלות, בהמשך,
מול ההורים, תלמידים והפקוח.
יורם, המורה לחנ"ג, התקומם, ברמזו משהו על דאגה לעטיפה במקום
טפול בפרי.

  דממה השתררה בחדר המורים אחרי דבריו אלו. היא הובילה
מתחושת זעם דרך קבס, מחד ,ועד  ריצוי המנהלת ,מאידך. באחת הוסב
הדיון לתגובה כלפי התלמידים הפוגעים,   דרך איתורם והעונש
המגיע להם.

  "צריך להפסיק את הלימודים"... זעקה במרי לב, דינה המורה
המקבילה לטליה במקצוע המתמטיקה, המלמדת בשכבת כתות ט'.

  "לא יתכן"  פסקו חברותיה. "לא היתה כאן כוונה לפגוע במורה
מסוים או עובד אחר בביה"ס, אלא ונדליזם לשמו. גם בשבוע שעבר
נזרקו כסאות במסדרונות ולחצר".

  "היו לאחרונה טענות כלפי טליה" הוסיפה, החרתה המנהלת, כאילו
משיחה לעצמה, "זאת הן מצד ההורים והן מצד התלמידים... הרי טליה
מוכרת לכם בקשיחותה"...  חפשה במבטה הנהוני הסכמה מצד מורים.
אכן נמצאו שנענו לה  בחנחון הסכמה שבמנוד ראש.

  בבת אחת תפשה עצמה כמביעה שמץ הבנה למעשה. הסתייגותה המהירה
כוונה לצורך הבהרה לכל יושבי חדר המורים , כי בכוונתה לפעול
מידית לאיתור התלמידים הפוגעים ולהענשתם בכל חומר הדין.

  "אנו נפעל בכתות ונבהיר אף להורים אחריותם להתנהגות בניהם"
הצהרה זו כמו סיימה את הדיון.

   הצלצול לשיעור הראשון כמו הפיג את האווירה המתוחה, החשדנות
וחוסר האמון מצד חלק מהמורים. "נא להיכנס לכתות ולהבהיר בראשית
השיעור לכל התלמידים שמעשה שפל כזה לא יתכן בבית ספרנו.
התלמידים הפוגעים ייענשו".
   תוך כדי יציאה מחדר המורים נשמעה אמירתה/ צעקתה של דליה
בדבר הצורך  במכתב התנצלות של כל תלמידי הכיתה הפוגעת להנהלת
ביה"ס ולמורה טליה, ובסדר זה.

המורים התפזרו לכיתותיהם.
במשך היום אותרו התלמידים.
אכן, תלמידי כיתה ט' 3 לא התכוונו, לטענתם, לפגוע באיש, אלא
התקוטטו ביניהם.
ארבעה מהם נשלחו לביתם  ונצטוו להגיע רק לאחר ארבעה ימים,
בהתאם לנוהל הקיים , ובלווית הוריהם.

  מספר מורים בראשות המנהלת ביקרו אחה"צ את טליה בביה"ח.

  כמו כן הופיעו בצמוד להם, כמו רוצים להביע אחדות בית ספרית
והסתייגות מהפוגעים, ששה מחברי המועצה של שכבת תלמידי כתות ט',
וזר  פרחים בידיהם.
"אנחנו מצטערים, המורה טליה, ומבקשים סליחתך". לעו המילים
בפיהם, ועיני חלקם דומעות.

הסדר הטוב חזר לכנו בביה"ס.

  מפקחת ביה"ס הגיעה, שלחה ברכת החלמה למורה טליה, כינסה את
המורים , הפליגה בשבח ביה"ס מפעלו ומנהלתו. כ"כ קראה לשים סייג
לבריונות "המכלה כל חלקה טובה במקומותינו".

  הפגישה בחדר המנהלת זומנה מלכתחילה ע"י טליה, שלא יכלה
להבליג על העלבון שבפגיעה בה, ובעיקר הרמיזה מצד המנהלת בפני
המורים בדבר יחסיה וקשיחותה מול תלמידי הכיתה.

  מסתבר ע"פ אמירת המנהלת, שהיא , טליה, אשמה. ומכאן המסקנה
המתבקשת, לתגובתם/ונקמתם של התלמידים. לפחות אחראית היא,טליה,
במידת מה ליצר נקמנותם. "הרי בילדים אנחנו עוסקים..." כך
המנהלת.

  טליה נשארה המומה לאחר פתיחה מוחצת זו. לא ידעה אם לעזוב
את החדר  מידית או לומר דבריה.
"השבר יתרפא" מלמלה מול המנהלת אחרי שאלת האחרונה לשלומה.
"דברייך פוצעים" זעקה ונמלטה מהחדר בוכייה.

  "אינני אחראית לרכילות מפי חברותיך , שעמדתן כלפי ידועה
ומוכרת לי מאז מתמיד"... מילים אילו לוו את טליה בבריחתה מחדר
המנהלת.

חודש חלף וחופשת פסח הגואלת הגיעה.

  בתחילת השבוע הראשון ללימודים לאחר חופשת הפסח זומנה טליה
לשיחה עם מפקחת ביה"ס  מטעם משה"ח. המפקחת היתה מעורבת בנושא,
ואף זימנה עצמה,  כזכור, לשיחה בפני מורי  ביה"ס, כפי שסוכם עם
דליה המנהלת.

  השיחה נפתחה ע"י המפקחת בהבעת צער על אשר אירע בביה"ס,
והסתיימה בהצעת  פרישה לטליה בתום שנה"ל. "כמובן, הוסיפה
המפקחת, הוגשה מועמדותך ואושרה על ידי לפרס חינוך, שיוענק לך
בטקס השנתי הקרוב".

  "אין לי   ספק,  בתרומתך ובהצטיינותך כמורה במשך השנים
הרבות,  אך הגיל עושה,כמובן, את שלו. הלא כך?"
   דממה.

  "מי הציע את פרישתי"?
   דממה.

  בשנה שעברה ,נזכרה  טליה  ,   פרשו כמה מורות  אחרי קבלת
פרס החינוך, וביניהן חברתה הטובה.

  השבר ... הרהרה בליבה... איזה  משניהם?!
"נתראה בטקס?!" ירתה המפקחת בקומה, צועדת לעבר הדלת כמסמלת
סיום השיחה.

"כנראה, אם השבר לא ימנע ממני".
 יצאה מהחדר.