גם בחלומותיה, טובים ורעים כאחד, לא העלתה שנטייה בדעתה את
סופה של הפרשה שלא באה עליה לבסוף.

כשהיתה זאטוטה הייתה שנטייה ילדה רגישה להפליא, פוערת את פיה
בתדהמה נוכח רוע העולם בכל פעם שנתקלה בכל דבר שנראה לה כלא
הוגן...
הייתה בוכה בלילות, שוקעת בין כרית ומזרן, נזכרת באדם ללא רגל
שהרים ידו ברחוב, ביונה שנדרסה, בעכבר לעוס זרוק על גבו בדרכי
העפר של מושב מגוריה.

כשכפות רגליה גדלו ושערות קטנות ושחורות החלו לצוץ לה בבית
שחיה החלה שנטייה להבין שכך עובד העולם, ובכתה לעיתים קצת יותר
רחוקות, תחת עץ אזדרכת ואם לא היה בנמצא אז גם שמיכה הובאה
בחשבון.
לבסוף, כשכבר גדלו לה שדיים קטנים והייתה בחורה צעירה ויפה
להפליא הפסיקה לבכות שנטייה כמעט לגמרי, וכשהגיעו עתות רטובים
שכאלה הייתה מסתובבת אחורה באמתלה כלשהי, מוחה את הדמעה, סוגרת
חזק את עיניה תוך נשיכת השפה העליונה וחוזרת לשולחן בחיוך
כובש.

כשגדלה שנטייה והחלה ללבוש שמלות קצרות שחורות עם מחשוף הייתה
מתעוררת לפעמים בלילה, כאבים חזקים בלבה ובלי הסבר, ממששת את
עיניה כמחפשת אחרי דבר מה חסר. לבסוף, כשיד גדולה ושעירה משכה
את שנטייה אליה, הייתה היא חוזרת לישון.







נכתב במסגרת הסדנה הפ"ד