תמיד אזכור שרדפו אחריי חייזרים,
עם מסורים,
פטישים,
טיפוסים עיקשים.

בעת הניסיון להתאחד ולהיות אחד,
כמה מר ואכזר הוא הגורל,
הו ממד X, הו הממד,
כיצד אגיע אליך עכשיו? עם גמל?

והזמן הוא קצר והמלאכה מרובה,
בערב יש איזו מסיבה,
אבל השער
           הוא נעול,
והחייזרים
         מאחורי,
ומצדדי ומלפני
               כבר לא עומד.

אני מנסה ומנסה אבל הדלת לא נפתחת,
והדמעות זולגות,
הטראומה מתפתחת,
לנצח אזכור מחשבות מדלגות,
שבלית ברירה, זה בסדר גם ב...

ואולי יש לומר שהדלת כן נפתחת,
אבל הצירים,
לא עובדים,
לעומת העצבים,
שמרקיעים שחקים.

והחייזרים פה והחייזרים שם,
וגם ככה אני נלחץ,
ההורות מעבר לפינה,
מעבר לדלת הזו, וגם הזו,
ממש תרתי משמע.

והלחץ הו הלחץ,
בלתי נסבל, כוסעמאק,
בשביל מה צריך את כל זה,
למה אי אפשר לדפוק בנעלי עקב שלוש פעמים כמו דורותי,
או יותר טוב,
לדפוק את דורותי,
                    שלוש פעמים.

זיכרון חשוך ואפל ועטור חייזרים.