השופט סופר אחורה: "עשר, תשע, שמונה..."
אני שומע במעומעם את דבריו
מנסה בשארית כוחותיי לקום.
לא אתן להם להביסני אני חושב בנשמתי החבולה
אני חייב לקום אחרת אקפח את חיי.
מנסה לפקוח את עיניי אך אחת מהן מלאה דם והשניה עצומה לגמרי.
כשהגיע השופט ל"אחת", אני מצליח בשארית כוחותיי לקום על רגלי
הכושלות.
ליבי מתמלא עד גדותיו ביצר הנקמה,הנקמה בכל אלה שרצו להרוס את
חיי וחיי משפחתי.
בכל אלה שליבם קשה יותר מיהלום ושחור יותר מנפט.
אני מניף את זרועי, השד יודע מהיכן שאבתי את כוחותיי, אגרופי
פוגע
בראשן בעוצמה כה רבה עד כי אני רואה את ראשיהן מתגלגלים על
הזירה, דם פורץ מהם כמו ממזרקה, עיניהן מתגלגלות בחוריהן.
הזירה שהייתה אדומה עוד קודם מדמי, הופכת להיות שחורה מדמן.
יצר הנקמה שבע עד להתפקע. אני חש טהור. הצדק יצא לאור, גאלתי
את העולם מעונשן של אלה. הן לא יוכלו יותר להזיק לי ולאף אחד
אחר לעולמים...
בכי של תינוק נשמע ברקע, מוזר, מי מביא תינוקות לקרב איגרוף?
הבכי מתגבר... אני פוקח את עיניי. היה זה חלום או סיוט?
הלום שינה אני קם לחדר האמבטיה. בעודי שוטף את פני זולגת לה
טיפת דם מעיני, ועוד אחת, ועוד אחת...