מיכאלה לא אוהבת את השירים שלי, היא אומרת שהם נדושים.
היא אפילו לא מביטה אליי כשאני לוחש מקרוב בפעם האלף היום,
""אני אוהב אותך".
היא מפקפקת בכישורי האמינות שלי, היא טוענת שכל הגברים אותו
דבר,
ולא אומרת לי אפילו לילה טוב כשאני מסתובב ונרדם.
על המקרר בדירתה היא משאירה לי את כל המקום, ליד התזכורת לתור
לרופא, לכתוב לה פתקי חיזור
ומשאירה לי צלחת ריקה במיקרוגל כשאני שוכח (שוב) את יום
הולדתה.

אבל אצל מיכאלה הכל ברור ונהיר, היא הרי אומרת את האמת ורק
אותה.
היא תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאני לא מסוגל לאהוב,
היא לא תקום סתם בבוקר ותלך כי "יש לה דברים לעשות",
היא תנסה להתקרב, לסחוט איזשהו חיבוק מגופי הסחוט,
וכשאני אתעורר, לא אתרגש והיא תמחיז זאת למריבה.

מיכאלה בחורה קשוחה, היא מבטלת בהינף יד כל ניסיון
לאמוציונאליות
ואז נוסעת להורים כל סוף שבוע לרוקן את שק הדמעות.
בינתיים אני משנן בלב משפטי חרטה,
אבל שוכח אותם כשהיא מגיעה בחזרה.