מחשבות שחוזרות וחוזרות על עצמן
רגש מתרסק לרסיסים כמו שבר כלי
מפלס את דרכו לראש שלי
מנווט בין פינות הכעס והעצב,
כבר אין שם אהבה.
תחושת זרות שיוצרת לעצמה מקום כבוד בלב שלי, בראש, בגוף
סבל הוא כלי קטן בתוך כל משחק הכלים הנוראי הזה
רצח של רגש והעצמה מתבצעים בתוכי בכל שעה ביום
ייצריות, יצירתיות, כל אלה כבר נמוגו
נבלעו אל תוך בור שחור שאין ממנו חזור.
מילים נכתבות בלי סוף ושינויים לא חלים אף פעם.
מחשבות מקוטעות, נחתכות לחלקיקים קטנים, מפוזרות על גבי דפים
צהובים, עתיקים, זוהרים.
כמה עוד אבהה בתמונות שלך מבלי שתדעי
את קיימת בכל חלק בגוף שלי
נמצאת שם עם כל שיר, ריח, מחשבה חדשה
רק מלכתוב עלייך כואבת לי הבטן, כאילו משהו נשבר לי שם בפנים.
זה לא יכול להיות אמיתי יותר ממה שזה בראש שלי כרגע.
חלומות מתנפצים והתמונות שלך מתנפצות לרסיסים על הריצפה הלבנה
שלי.
הלב שלי עמוס מכדיי להכיל את כל הכאב הזה
כמה עוד ימים אספור עד שיגיע הרגע הנורא שייחלתי לו מכל?
בוהה בחלל הריק כאילו שכבר אין שום דבר סביבי
רק רסיסים של חלקים מגופי מהולים בדמעות מלוחות
שלנצח יהיו חלק מדרכי.

ריח העור החרוך עולה באפי,
מטפס אט-אט למעלה, מנווט את דרכו אל מוחי הכעוס.
ריח מותי מתדפק על דלתי בכל יום וכל לילה.
המחשבות המכאיבות בראשי מתקשות לצאת, לשאוף אוויר צח ונקי.
טעם היגון והעצב, כך הבנתי, הוא חלק בלתי נפרד מהוויתי.
משרבטת מילים בחושך גמור רק בכדי לרוקן מצברים ולהמשיך הלאה.
כל חיי ניווטתי בחשכה, בלי יכולת לראות את הדרך האמתית.
מתעקשת להזכיר את שמך בכל צורה ודרך, רק שלא אאבד את הסבל
שלי.
אין לי את היכולת להתקיים במקום ארעי שכזה ללא כאביי הנמצאים
בכל חלק מגופי.
הלוואי וידעתי, גם אם לו לרגע אחד, לזנוח את סבלי זה לטובת
הקטן שברגעי האושר.