צצו בגינתי עשבים שוטים
שותים מים לא-להם
מנפנפים בחוסנם
בעצם קיומם
כרומזים דבר

כמה רעננים הם
זקופי גבעול ובוהקים
טיפות מים זעירות
מנצנצות מעלים ירקרקים
תהיתי מנין כל המרץ הזה
השחצנות הזו, שאינה סמויה
מנין התאווה לגדול פרא
להיתמר בעוז
להכות שורש
להצמיח קוצים
להיאחז בקרקע
ללא מנוחה ומבלי להרפות
בהתמדה ובנחישות
כמתוך דחף בלתי נשלט -
להיות.

בלילה לא נרדמתי
האזנתי רוב קשב
לקולו המצמרר של הצימוח
בכל כוחה הכתה בי האמת:
המה - טעוני קיפוח
שהרי
לא זכו לדשן, לא לגיזום
ולא לטיפוח
לא הונחה לצדם טפטפת
לא חשו בכף יד מלטפת
אהבה - לא הייתה מנת חלקם
רק עלבון
הזנחה
ושנאת חינם.

הבוקר בא
ולעבודה
בכפפות גומי צהובות
מהלתי רעל מרוכז במרסס גב קטן
השמש נעמדה בחצי הגובה
גזר הדין ניתן
מי לחיים
ומי למוות
נסחטה הידית בקצב פעימות הלב
אני המחוקק, השופט, המבצע
המבדיל בין דם לדם
כוחי במוחי, ברוחי, בגופי
הנני בן אדם.

בשעתו הקשה של הגדילן המצוי
התקשיתי שוב להירדם
ריבונו של עולם
שאלתי
האם טוב אני מהם?