הייתי שקוע בשעון המהבהב שעל הדי וי די כ6 שעות. ניסיתי לישון,
הייתי עייף, אבל לא יכלתי להירדם, רק השעות עברו והריח המעופש
שעל הספה עשה לי בחילה.
חיכיתי לו, כמו כל יום אני מחכה לו. הפעם הוא הגיע מאוחר
מהרגיל, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. כהרגלי איך שהוא נכנס
בדלת עצמתי את העיניים ועשיתי את עצמי ישן.
כל מה שיכלתי זה להריח את הריח החזק של האלכוהול שנדף ממנו.
פתחתי עין אחת וראיתי אותו עומד מול המראה של השירותים, תופח
בפניו בעצבנות עם צמר גפן.
"איזה מכוערת את! מכוער מכוער מכוער"
עצמתי את העיניים והסתובבתי, לא רציתי לראות את זה.
"אתה לא אישה, מספיק" ושמעתי אותו סוטר לעצמו. עצמתי את
העיניים חזק, עם השמיכה מעל הראש, מנסה לא לשמוע.

אני רונן, בן 14 גר בירושלים עם אבא שלי. אבא שלי עובד בלילה
בלהתחפש לאישה וביום הוא עובד בדואר.
אבא שלי ילד אותי עם בעלו לשעבר, הם נפרדו אחרי שהייתי בן שנה
ואבא שלי נשאר לגדל אותי.
זה כל מה שאני יודע, אני לא יודע באמת מי האמא האמיתית שלי,
אבל אבא אמר לי שגם הוא לא יודע. ואף פעם לא הכרתי את האבא
השני שלי.
אבא שלי טוען שהוא סתם נבלה בוגדן, ושהוא לא יודע איפה הוא
עכשיו, ושיותר טוב שכך כי לא כדאי לי להכיר אותו.

השנה בחופש הגדול הזה אני עובד בלחלק מכתבים דרך העבודה של
אבא. סוף סוף אני יוכל להרוויח כסף משל עצמי. אבא שלי מתנגד
לזה שאני אעבוד במהלך השנה, הוא אומר שבגיל שלי לא עובדים, רק
לומדים.
אני מתכנן בכסף שאני ארוויח לקנות אמ פי שלוש, תמיד רציתי אחד
אבל לאבא לא היה כסף לקנות לי.
פעם חבר אחד שהיה לאבא קנה לי אמ פי שלוש משוכלל, אבל אחרי
שבוע הם נפרדו ואבא החזיר לו את כל המתנות שהוא הביא לנו.
כעסתי, רציתי את האמ פי הזה, כעסתי על אבא שלא יכול לשמור על
קשר רציני, ועוד במיוחד עם מישהו עשיר שקונה לנו מתנות.
תמיד רציתי משפחה נורמאלית, כמו של חבר שלי אביב.
את אביב הכרתי במפגש פורום בתל אביב לפני חצי שנה, מאז אנחנו
חברים טובים. יש לו אמא, אבא, אח גדול ועוד שתי אחיות קטנות.
בדרך כלל אני נפגש עם אביב פעם בשבוע ובשאר הזמן אנחנו מתכתבים
במסנג'ר, בחודש השני של החופש שבו אני לא עובד אני אסע לאביב
לכל הסוף שבוע, אבא כבר הסכים לי, בתנאי שאני לא אעשה שטויות,
בין היתר סקס. אני עדיין בתול לא שכבתי עדיין עם אף אחת, תמיד
אבא אמר לי שאם אני חושב על לעשות סקס, דבר ראשון זה קונדום כי
הוא לא רוצה שאני אסיים כמו הרבה חברים שלו, במוות טיפשי
מאיידס.
הוא לא מבין שלי זה לא יקרה, אני בכלל לא רוצה לשכב עם בנים.
אני רוצה כשאני יהיה גדול להתחתן עם אישה ולגדל שלושה ילדים
וכלב, להקים משפחה כמו של אביב.

חודש יולי עבר ובסופו קיבלתי צ'ק של אלפיים שקל. בחמש מאות
קניתי אמ פי שלוש ואת שאר הכסף חסכתי, אני ואביב תכננו לחסוך
המון כסף וכשנסיים תיכון ניסע ללונדון.
אביב תמיד חלם לנסוע ללונדון, הוא אומר ששם יש את הבנים הכי
יפים.
תמיד כשאביב היה בא אלינו הביתה אבא היה מדבר עם אביב שעות על
כל מיני דברים של הומואים, אותי זה לא עניין ותמיד התעצבנתי
עליו מחדש שאביב בא אלי והוא לוקח לי אותו.
"רונני אני לא לוקח לך את החבר שלך, רק תשמור עליו טוב כי
מישהו אחר יכול לקחת לך אותו, בחורים יפים לא נשארים הרבה
זמן", תמיד הוא אמר לי את זה, ואני מתעצבן כל פעם מחדש "אבא
אביב הוא רק חבר שלי, אני לא מרגיש שאני נמשך אליו או לבנים
אחרים, די!"
אביב קינא בי כל כך שאבא שלי הוא הומו "הלוואי אבא שלך היה אבא
שלי, היינו הולכים להכיר בנים ביחד...אם אבא שלי היה יודע שאני
הומו הוא היה מעיף אותי מהבית, איזה כיף לך".
ואני מגלגל על אביב עיניים, לא מבין על מה כל ההתלהבות מאבא
שמביא כל שבוע בחור אחר.
"אביב מה אתה גנוב? תגיד תודה שיש לך אמא ואבא שאוהבים אותך
וקונים לך מה שאתה רוצה". ומקלל אותו בלב שלי אכול קנאה.
אבל אהבתי את אביב, היה לי כיף איתו, רוב החברים האחרים שהיו
לי תמיד ירדו עלי שאני בא ממשפחה של בוחשים בשוקו.
תמיד ניסיתי להסתיר את זהותו של אבא שלי כהומו והייתי מתעצבן
עליו כשהיה לובש מוחצן ביום של האספת הורים. "אתה חייב ללבוש
מכנס כזה צמוד וחולצה ורודה כזאת דווקא היום?"
"אני לא מתבייש במה שאני, וחבל מאוד שאתה מתבייש ממני", והיה
עושה פרצוף נפגע.
כל שנה באספת הורים הרגשתי שורף בלב, יודע שיום למחרת כולם
יצחקו עלי, שנאתי את היום הזה.

יום חמישי בבוקר, קמתי מוקדם, לקחתי את הדברים שארזתי בערב
שלפני ונסעתי לאביב, נסעתי מוקדם כדי להספיק כמה שיותר. פגשתי
את אביב בארלוזרוב ומשם נסענו במונית לבית שלו.
כל כך אהבתי להיות אצלו. יש לו חדר לבד משל עצמו, סלון ומטבח
ענקיים וגינה בגודל של כל הבית שלי.
כל היום שיחקנו בסוני פלייסטישן ומידי פעם יצאנו מהחדר לאכול
משהו, הייתי כל כך שמח להרגיש חלק ממשפחה כזאת מושלמת.
בלילה של יום שבת אביב אמר לי שהוא מבואס מזה שאני כבר מחר
צריך ללכת "אני מבטיח שאני אבוא שוב, אפילו אולי שבוע הבא"
ואביב חייך אלי "חסר לך אם לא".
נכנסנו למיטה, אביב כיבה את האור, ודיברנו על כל דבר אפשרי,
בשלב מסויים כבר העיניים שלי התחילו להיסגר ואביב הפסיק לדבר.
אחרי שנרדמתי לכמה דקות הרגשתי יד חמה מלטפת לי את החזה, פקחתי
את העיניים בתדהמה וכמו אבן קפאתי, לא יכלתי לזוז או אפילו
למצמץ.
אביב חיבק אותי בתנוחת כפית, וידו מתחת לחולצה שלי זזה
בעיגולים מהבטן שלי לחזה וכך שוב ושוב.
הרגשתי את הזין שלו מתחכך בי.
אחרי כדקה היד של אביב נכנסה באיטיות למתחת התחתון שלי, הוא
ליטף לי את הזין, ובלי רצון בכלל הזין שלי התחיל להתקשח.
התעוררתי מההלם לקחתי בחוזקה את היד של אביב והסתובבתי במהירות
לכיוון שלו כשאני מצמיד את היד שלו למיטה. "מה אתה חושב שאתה
עושה?!"
"רונן אתה מכאיב לי" , ואני ממשיך להחזיק אותו, "אתה יודע שאני
לא הומו, מה אתה חושב שאתה עושה?!"
עזבתי לו את היד וישבתי בקצה המיטה מתנשף.
אביב ישב לידי והתחיל ללטף לי את היד "אל תגיע בי!", ניסיתי
להירגע ממה שקרה הרגע.
"רונן אני מצטער, זה היה נראה כאילו אתה אוהב את זה"
הסתכלתי עליו במבט עצבני, לא מוצא תירוץ ללמה לא עשיתי כלום
לפני.
אביב התחנן אלי שאני אחזור לישון, אחרי עשר דקות השתכנעתי,
נשארתי ער כל הלילה תוהה לעצמי מה קרה פה הרגע ולמה לעזאזל עמד
לי.
בבוקר שלמחרת בקושי הסתכלתי על אביב וכבר ב7 בבוקר הייתי בתחנת
האוטובוס בדרך הביתה.

עברה לה שנה, ולא דיברתי עם אביב מאותו מקרה, סיננתי אותו עד
שהוא התייאש ולא התקשר יותר.
יום לפני תחילת הלימודים של כיתה י'. היום הראשון של התיכון,
כולי בצפייה למחר, להכיר חברים חדשים, להתחיל דף חדש בה אף אחד
לא מכיר אותי עדיין.
כהרגלתי בהיתי בשעון, עם כל הבהוב של השעון בא הבהוב בלב.
הפרפרים לא עזבו אותי לקראת מחר. בשנים האלה אף אחד לא ידע על
אבא, יאללה שלוש שנים וסיימנו.
דפיקה חזקה בדלת הבהילה אותי.
קמתי במהרה, רצתי להסתכל במשקוף מה זה היה אבל לא ראיתי כלום.
חזרתי לספה מחבק את הכרית וממשיך לבהות בשעון המהבהב "איפה
הוא, איפה האבא המעצבן הזה" תוהה לעצמי. לאחר כמה זמן שמעתי
שוב דפיקה בדלקת, קמתי בקפיצה מהספה ואחרי כמה שניות הדלת
נפתחה.
שכבתי מהר בחזרה, עוצם את העיניים וכשהאור בחדר של אבא נדלק
פתחתי חצי עין ובלי שהספקתי לקלוט משהו האור כבר נכבה והדלת
נסגרה. כל מה ששמעתי זה היה גניחות וקול עבה של גבר "כן, ככה,
כלבה טובה תמצצי, אה כן אני עומד לגמור".
זה הגעיל אותי, ניסיתי להתעלם מהרעש ללא הצלחה, בוהה בשעון
המהבהב המראה שהשעה כבר חמש, ואני צריך לקום כבר עוד שעה.
אחרי שהצלחתי להירדם לכמה דקות אני שומע את אבא שלי בצעקות
"רונן קום מיד כבר 6 וחצי", חצי מנומנם קמתי כמו חיל מהספה,
התארגנתי מהר לצאת לתחנה ואבא בחיוך אמר לי "רונני אני אקח
אותך ליום הראשון בתיכון" ומזווית העין שלי אני רואה גבר רחב
ושרירי מחייך אלי "אתה מתרגש לקראת היום הראשון?"
מיהרתי מהר לצאת מהבית, וכשאני כבר מחוץ לדלת צעקתי "לא תודה,
ביי אני ממהר".
זה רק מה שהיה חסר לי עכשיו שהוא יהרוס לי את כל התדמית של
היום הראשון.
הגעתי לבית ספר בידיוק בצלצול, מלא תלמידים דוהרים לכיתות, וכך
גם אני לכיתתי.
תפסתי לי מקום ליד החלון, המורה דיברה איתנו על מה שיהיה במהלך
השנה ואיחלה לנו בהצלחה, בצלצול יצאתי לעשות סריקה על כל
השיכבה, כשנכנסתי לכיתה י'2 ראיתי כמה ילדים יושבים על
השולחנות ובפינה של הכיתה ראיתי משהו שהייתי בטוח שאני הוזה.
זה היה אביב.
יושב לו בפינה נשען על הקיר ומתעסק בפלאפון, בהייתי בו מספר
שניות, הייתי בטוח שאני חולם. "זוז ילד", העיר אותי מהאלם
תלמיד שדחף אותי. אביב הרים את העיניים מהפלאפון, והעיניים
שלנו התנגשו זה בזה כמו בתאונה.
זה הכה בי כמו ברק בתוך הלב.
התקרבתי אליו, עומד מולו "מה אתה עושה פה?!" שאלתי אותו
בתקיפה.
"היי רונן, איפה הנימוסים? איזה יפה נהיית".
"תשתוק"  הפצרתי בו. מסתכל לצדדים בודק שאף אחד לא שמע. מסתכל
עליו שנית, הוא נהיה כל כך יפה, הריסים העבות שלו הדגישו את
עיניו הכחולות, והשיער שלו שחור וחלק נופל על פניו, והגוף שלו
רזה...אני חוזר לפוקוס.
"רציני אביב מה אתה עושה פה?" הסתכלתי עליו ברצינות.
"המשפחה שלי עברה לירושלים כי אבא שלי קיבל פה תפקיד טוב
יותר"
הצלצול צלצל והייתי חייב לחזור לכיתה...הסתובבתי ללכת והוא צעק
לי ביי בקול הכי הומואי שיש, הוא כל כך השתנה חשבתי לעצמי, זה
מה שחסר לי עכשיו התעצבנתי.
כל מהלך השיעור חשבתי עליו, לא יכלתי להפסיק לחשוב כמה שהוא
יפה, והתעצבנתי על עצמי. "די מספיק! מה זה המחשבות האלה! צא
מזה. מה זה השטויות האלה".
בצלצול לא יצאתי מהכיתה כדי לא להתקל באביב בטעות.
עבר לו היום, ובדרכי הביתה לא ראיתי את אביב, מזל שכך לא היה
לי כוח לכל זה.
בהגעתי הביתה אני רואה את אבא שלי יושב בסלון עם אביב. "היי
רונני, תראה מי עשה לנו הפתעה" אני מניח את התיק והולך מהר
למטבח "שיט שיט שיט וואט דה פאק?!?!"  שותה כוס מים מהברז
וחוזר לסלון.
"רונני איך היה ביום הראשון ללימודים?" שאל אותי אבא, כשמשמאלו
אביב יושב לצידו עם עוגיה ביד מחייך אלי חיוך ממזרי, חיוך שלא
השתנה.
"היה בסדר" השבתי לו.
"אביב אמר שהוא עבר לירושלים ואתם באותו שיכבה, איזה יופי אה
רוננוש"
הייתי מת לסגור אותי באיזה חדר ולא לצאת ממנו, רק אם היה לי
איזה אחד.
אני מסתכל על אביב "היה ממש סבבה היום, יש מלא חתיכים" וקורץ
לי. והוא ואבא שלי מגחכים להם.
"טוב אני אשאיר אתכם לבד" אמר אבא והלך לחדרו.
"אביב מה אתה ככה צץ מאמצע שום מקום ועוד בא ככה לבית שלי
כאילו לא קרה כלום", "מה אתה עדיין כועס רונן? עבר הרבה זמן
מאז, אני מצטער באמת"
"טוב לא משנה עכשיו" אמרתי.
"רק אל תסתובב איתי בבית ספר, לא רוצה שיחשבו שאני הומו"
"מה נהיית הומופוב פתאום?" תקף אותי אביב.
גילגלתי עליו עיניים. "תקשיב אני רציני, אני רוצה השנה להכיר
חברה וחברים. אני פותח דף חדש".
"בהצלחה" אמר לי אביב במבט פגוע.
ניסיתי לשנות נושא ולצאת מהשוק שנפל עלי, "אז איך עברה עלייך
השנה?"
"התגעגעתי אלייך" אמר לי אביב. ושוב פרפר הוקצני כזה התחיל
להתפרפר לי בלב.
"התגעגעת אלי?" שאל אביב.
לא ידעתי מה לענות לו, ניסיתי לא לחשוב עליו בשנה שעברה,
והייתי שקוע בלימודים. למרות שהמקרה שקרה ביננו אף פעם לא יצא
לי מהראש.
"לא יודע" עניתי לו.
אביב שיחק עם הפלאפון שלו בעצבנות וקם לפתע. "טוב אני הולך,
נראה אותך מחר" ויצא מהדלת במהירות.

עבר לו השבוע, בבית הספר לא ממש התייחסתי לאביב, הסתובבתי עם
כמה תלמידים שלמדו איתי בכיתה ולא נפגשתי איתו כל כך אחר
הצהריים, חוץ מפעם אחת שהוא פגש את אבא שלי ברחוב, אז הוא כבר
הקפיץ אותו אלינו.
הגיע היום של שיעור ספורט, ובגלל שיש קצת בנים בכיתה שלי
הוסיפו אותנו לכיתה אחרת ועם מי הכיתה שלי היתה? כל כך התפללתי
שלא ישימו אותנו עם י'2, אבל כאילו עם כמה שהתפללתי דווקא שמו
אותנו יחד.
"בנים, חמש דקות ריצה מסביב לאולם" וקול חזק של משרוקית צרמה
לי באוזניים.
בצד השני של האולם אני רואה את אביב רץ כמו מרחף מעל אגם. מנער
את עצמי להיות מרוכז בריצה.
מה פתאום אני מסתכל עליו, ואביב מהצד השני מנופף לי לשלום ואני
עושה את עצמי לא מסתכל. "מה הוא עושה לי את זה דווקא, בן
זונה", מתעצבן עליו.
בסוף השיעור הלכתי עם דן ויותם, שניים שלומדים איתי בכיתה
ולפתע אני שומע את קולו של אביב "רונן חכה רגע", אני מסתובב
ורואה את אביב רץ מאחורי. "מה אתה מכיר את ההומו הזה?!" צחק
יותם.
"לא...סתם..." ניסיתי להתגונן. ודן ויותם כבר התקדמו להם לעבר
הכיתה.
"אין לי מפתח והמשפחה שלי תחזור מאוחר יש מצב אני נשאר אצלך
קצת אחרי בית ספר?" עמד מולי אביב מתנשף ומרים את החולצה לנגב
את הזיעה שעל מצחו.
ניסיתי שלא להסתכל על הבטן שלו אבל לא יכלתי. העיניים שלי ירדו
כלא מבקשי רשות ובחנו את העור הלבן והחלק שנחשף לעיניי.
"בסדר...מה אני אגיד לך" הסתכלתי מהר הצידה, מנסה לא להסתכל
עליו. ומהר חזרתי לכיתה.
אחרי הלימודים אביב כבר חיכה לי בבית, לא הבנתי איך הוא עושה
את זה, מה הוא רץ ישר אחרי הצילצול תהייתי לעצמי.
"אבא שלך יצא לסופר" אמר אביב איך שנכנסתי לבית.
"הכנתי לך סנדוויץ'" אביב הצביע על הסנדוויץ' שהיה מונח על
השולחן.
"אני לא רוצה את הסנדוויץ' שלך" הפצרתי.
"אוקי...אתה לא חייב...רק חשבתי שאולי אתה..."
"אל תחשוב! לא ביקשתי ממך שום דבר אז תעזוב אותי בשקט" הפנתי
אליו את הגב, מחפש תעסוקה בין מאות הדפים שהיו על השידה.
אחרי שתי דקות סיימתי לסדר את כל הדפים בערמה והצצתי לכיוונו
של אביב שישב על הספה.
הוא היה שקוע במצג של הפלאפון כאילו יש שם משהו שלא ראה
מעולם.
הלכתי לשירותים, ישבתי על האסלה עם הראש בין הרגליים ועיניים
עצומות, כל מה שרציתי זה קצת פרטיות, מנוחה לבד.
"רונן! רונן! נו תפתח כבר, רונן!" דפיקות בדלת וקולו של אביב
מעירות אותי. מנסה ליישר באיטיות את הגב. "פאק איך פאקינג
נרדמתי ככה" חשבתי לעצמי.
פתחתי את הדלת עם עיניים חצי עצומות, כשאני רואה מולי את אביב
ערום למחצה, וחולצתו מונחת לו על הכתף הימינית.
שפשפתי את העיניים שלי, מוודא שמה שאני רואה אכן אמיתי.
"נשפך על כולי קולה, אני חייב לנקות אותי מיד" ומזיז אותי
בדחיפה קטנה אביב מפתח הדלת, וכשאני הסתובבתי אליו הוא כבר היה
עם מגבת רטובה מעט, משפשף אותה בחזה שלו.
"מה אתה עושה?! זו המגבת שלי!" התעצבנתי על החוצפה שלו וחטפתי
ממנו את המגבת שלי כשידי בטעות נוגעת לו בפיטמה שהזדקרה לו
מרטיבות המים הקרים.
העולם כולו עצר לו במין פריז, והרגשתי איך הדם זורם לי בעורקים
של הזין, מקשים לי אותו.
הכנסתי את עצמי לפוקוס במהירות ועפתי משם.
הלכתי לכיוון הדלת של הבית, זרקתי את המגבת על הספה, ויצאתי
במהירות, הולך לא יודע לאן. העיקר למצוא קצת פרטיות.
הלכתי מהר, מנסה לא לחשוב על כלום, כל מה שהרגשתי זה את
הדפיקות של הזין שלי, ואת הדם שזורם בו.
ראיתי בקצה הרחוב מן גינה גדולה, עם הרבה עצים.
רצתי לשם, בדקתי את השטח סביבי, נשענתי על איזה סלע והתחלתי
לאונן באגרסיביות, משפשף את הזין שלי מהר, "נו תגמור כבר"
הכרחתי את עצמי.
עצמתי את העיניים חזק וגנחתי קלות מסיפוק, משפיך על הקרקע
שמלפני.
פותח מהר את העיניים בודק שאף אחד לא ראה אותי וסוגר את
הרוכסן.
השענתי את הראש על הסלע, מסתכל אל השמים, שקוע בעננים החולפים
על פני. "איזה יפה נהיית" מהבהב לי בראש ולא מפסיק הקול של
אביב. והמחשבה על הנגיעה בפיטמה שלו העבירה בי מן קיווץ של
שריר הזין.
"מה קורה לי לעזאזל?! די!" מנער את הראש בחזוקה. ושוב הגוף שלו
כמו תמונה נמצא במחשבות שלי, לא רוצה ללכת, עומד שם בכוונה,
מלטף את עצמו. "די! די! די!".
הלכתי בהליכה מהירה לכיוון הבית, כשכבר ראיתי את הבית באופק
התחלתי לרוץ אליו.
פתחתי את הדלת בהסתערות "תקשיב, אני לא יודע מה אתה רו..."
נעמדתי בכניסה לבית, אבל הסלון היה ריק. הצצתי במטבח, הלכתי
לשירותים ואביב לא היה שם.
"אה...אה...חזק, אה..כן..." שמעתי גניחות מהחדר של אבא שלי.
לקחתי את האמ פי שלוש שלי מהתיק ושמתי מוזיקה בפול ווליום.
מתקחש למה שקורה בחדר של אבא שלי.
זרקתי את עצמי על הספה, היה מונח שם גם המגבת שלי, היא עוד
הייתה לחה.
הקרבתי אותה לאף לנסות להריח את הריח שלו, אבל שום זכר לא נשאר
ממנו, רק ריח שלי ריקבון יצא מהמגבת שלא כובסה כבר המון זמן.

"Hey! Nothing you can say(say), nothing's gonna take what
you done to me.
Now it's time to shine(shine), you'll never take what's
mine!
Take what's mine..."
השיר הזה בידיוק ניגן לו, הזכיר לי את מה שאביב עשה לי באותו
לילה. כל כך כעסתי עליו האשמתי אותו, בהכל.
אבא יצא מהחדר, מחזיק בידו של בחור צנום שלבש טייץ וחולצה
צהובה זוהרת שמבליטה לו את כל העצמות, הוביל אותו לשירותים
"הנה פה יש לי סומק אדום, נו תזיז רגע את היד..רואה, תסתכל
במראה. איזה יופי זה עלייך", יצאתי מהבית, נמאס לי. נמאס לי
מכולם.
"They tried to run to find out, but no-one cared.
Inside your house somehow now, you understand."
השיר המשיך להתנגן לו, הלכתי ברחוב, עם מבט זעוף, מקלל את כל
העולם.
למחרת בלימודים, לכל מקום שהלכתי פחדתי שאני יראה את אביב,
כשדמיינתי שראיתי אותו הלב ירד לי לתחתונים, כשחזרתי מהפסקת
שתיים עשרה לכיתה דן אמר לי שהוא שניה צריך להביא משהו לחבר
שלו מי'2 וביקש שאני אחכה לו בחוץ. צד אחד שלי היה מת לבדוק עם
אביב שם בכיתה וצד אחר שלי פחד לראות אותו.
עמדתי ליד הדלת של הכניסה. "לבדוק שניה עם אביב נמצא שם או לא
לבדוק. נו יאללה שניה אני אבדוק, מה יקרה. לא לא, לא רוצה
לראות אותו, נו לשניה רק לבדוק..." הרהרתי לעצמי "יאללה רונן
בוא" אמר לי דן, התאכזבתי שלא בדקתי עם אביב שם.
בדרך לכיתה חלף מלפני אביב, הלך במהירות לכיתה שלו, לא הסתכל
עלי אפילו, סובבתי את הראש לאחור, דפק לי הלב בחוזקה, עצרתי
מללכת, והוא חלף מלפני.
"רונן למה אתה מחכה? אחת שתיים לכיתה" נזפה בי המורה.
"איזה יפה אתה אביב..אוקי. די אני מרים ידיים. אני רוצה את
אביב. אני מודה! לא לא לא, אתה לא הומו! הומו הומו הומו, אני
הומו די אין מה לעשות, אבא צדק תמיד. לא! לא! אני לא הומו מה
זה השטויות האלה?!" חושב ככה כל השיעור.
בסוף היום בדרך הביתה התפללתי בתוך ליבי לראות את אביב. המוח
אמר לי לא. אבל הלב אמר לי כן.
את אביב לא ראיתי. הגיעה היום של שיעור ספורט, התרגשתי כל כך,
לראות את אביב אחרי כמעט שבוע.
התחלנו לעשות חימום, לרוץ מסביב לאולם, אבל אביב לא הופיעה.
התעצבנתי עליו שהוא לא הגיע "האידיוט הזה, יאללה נמאס ממנו".
כשהייתי בדרך לכיתה פתאום אביב צץ לו. הלב שלי התכווץ מרוב
התרגשות והתקרבתי אליו.
"אביב איפה היית? היה שיעור ספורט עכשיו" שאלתי אותו.
"מה אכפת לך" השיב לי אביב, והתקדם לקראת שער בית הספר.
בעודי עומד במקומי בהלם מתשובתו של אביב אביב כבר הספיק
להתרחק, והיה מחוץ לשער בית הספר.
"היי אביב, מה אתה עושה!?" צעקתי לעברו ורצתי אליו.
"אביב...אביב.. נו אביב תענה לי"
"מה אתה רוצה רונן? מה מה מה! מה קרה שפתאום זה בסדר לדבר איתי
בשטח בית ספר? אה סליחה אנחנו בעצם לא בשטח בית ספר" צעק עלי
אביב וחצה את הכביש.
רצתי אחריו כשכולי המום. "אביב...אני..תקשיב..." ואני הולך
אחריו בהליכה מהירה "נו חכה רגע...אני.."
אביב עצר. עמד מולי והסתכל עלי עמוק בעיניים, ועייניו מהפנטות
אותי.
"רונן אתה מה?" שאל אביב בקול שקט.
"אני...אני מצטער" עניתי לו.
"אוקי" אמר אביב "אבל התנצלותך לא מתקבלת" והלך בצעדים קטנים
ומהירים במורד הרחוב.
"התנצלותך לא מתקבלת. לא מתקבלת. התנצלותך לא. לא מתקבלת" הדהד
לי בראש, אביב כבר היה רחוק, ואני נשארתי עומד המום.
שכבתי בספה המעופשת, השעון הראה שהשעה 3 וחצי לפנות בוקר.
ואני שקוע בהבהוב, אבא מגיע הביתה, מסיר את האיפור, מקלל, סוטר
לעצמו, נרדם, ואני שקוע בהבהוב השעון.
עם כל הבהוב שמו של אביב עולה לי במוח. "אביב, אביב, אביב,
אביב" לא יכול להוציא אותו מהראש.

הגיע הבוקר, הלכתי לבית ספר, עייף, עיניים נפוחות, לא מרוכז
בשיעור "רונן מיכאל, אם עוד פעם אחת אתה שם את הראש על השולחן
אתה לא תשאר פה יותר. פשוט לא תשאר פה יותר, שמעת?" קולה של
המורה לאנגלית הבהב לי במוח "אוקי, זהו זה. תעוף לי מהכיתה
רונן. בכיתה שלי אין מקום לבטלנים", ובלי שהספקתי למצמץ כבר
מצאתי את עצמי בחוץ.
החלטתי להבריז, לא רציתי להישאר במקום הזה יותר, רק רציתי
לישון. לשכוח מהכל. כאילו לא קיים בכלל.
לפני שיצאתי מדלת בית הספר הלכתי לשירותים לשתוף את הפנים,
הכנסתי את הפנים מתחת לזרם המים הקרים, הוצאתי את הראש ונגבתי
עם השרוול את העיניים, הסתכלתי על עצמי במראה. ופתאום מאחד תאי
השירותים יצא לו אביב. אני עומד בתדהמה מביט בהשתקפותו במראה.
"אביב!" אני קורא באושר, ועיניי נפתחות לרווחה, מתקרב אליו,
ומשתוקק לחבקו כפי שמעולם לא רציתי לחבק אף אחד. אבל הוא התרחק
ממני, ונותרתי עומד שם לבד.
"לא!" אמרתי בקול רם. "אביב תעצור, אני לא אוותר" קראתי לו
במזדרון. אביב הסתכל עלי עם גבה מורמת.
"נמאס לי מהמשחקים האלה תבין אביב נמאס לי" ואחזתי לו בחזוקה
את היד.
שלושה בנות מכיתה י'ב הסתכלו עלינו וצחקו " אהמ,
אפצ'י-הומואים". אבל לא היה אכפת לי, כל מה שראיתי מולי זה את
אביב, נסחפתי במערבולת של עינייו, ואין דרך חזרה. אני כבר שקוע
בו עמוק.
אחזתי גם בידו השנייה "אביב, מה עשית לי? תגיד לי בבקשה, כי
אני לא יודע"
אביב חיפש אותי בעיניו, וכיווץ את גבותיו במין מבט של הסכמה על
משהו.
אביב התחיל ללכת ואני אחריו, לא מחליפים מילה אחד עם השני,
אחרי עשרים דקות הליכה הגענו לוילה גדולה. "כאן גרים בכיף מיכל
אהרון, נעמה, רותם, אביב ודותן", עילנו במדרגות, נכנסתי אחריו
לחדר שלו, החדר היה מלא בארגזים, שולחן כתיבה שעוד זכור לי
מפעם, ומיטה גדולה מבולגנת.
אביב סגר את הדלת, אני מסתכל עליו כלא מבין.
"אביב אנ...", "ששש.." סתם לי אביב את הפה עם האצבע שלו.
הלב שלי דפק בחוזקה, אני כמעט בטוח שהוא שמע אותו, הזין שלי
התכווץ והרפה, התכווץ והרפה. הגוף שלי הרגיש את מה שהולך
לקרות.
אביב הוריד את הנעליים שלו ושכב במיטה, נשען על היד, מסמל לי
עם העיניים שאני יבוא.
הורדתי את הנעליים, שכבתי מולו. הסתכלנו אחד על השני עמוק
בעיניים, טבעתי בעיניים שלו, הייתי כל כך קרוב אליו שיכלתי
להרגיש את הנשימות שלו.
הגרוויטציה עם כל נשימה שלו משכה אותי סנטימטר, ועוד סנטימטר
אליו, וככל שהייתי קרוב כך הלב שלי דפק יותר, והוורידים שבזין
שלי התחממו ובערו והקשיחו לי את הזין, עד למצב שהרגשתי דרך
הג'ינס את הזין שלי ושלו צמודים זה לזה. לא יכלתי עוד, התחילו
לכאוב לי הביצים, והזין שלי כמעט קרע את המכנסיים.
בין רגע העולם נשתף בצבעים, הכל הסתובב במהירויות של רכבת
הרים, התשוקה פרצה גבולות לא מובנים, ואני ואביב הסתערנו אחד
על השני, כשני אוהבים.












.


                                                 .