אני יושבת עכשיו לבד מול הדף, מנסה להבין מה קורה לי.
יש לי הרבה מה להגיד לך. אני פשוט לא מצליחה לתרגם את המחשבות
למילים פשוטות, למשהו מובן.
המחשבות שלי מתערבבות להן בראש ללא כל קשר הגיוני. זה הופך
לכאב ראש שלא מניח לי.
לרגע מנסה לחשוב על משהו, אחר טוב יותר, ולא מצליחה. מנסה שלא
לחשוב בכלל, שיהיה מסך שחור, רק שיפסיק הכאב הזה.
זה מתפשט לי בגוף בפתאומיות. מה שאני לא עושה זה כואב. החולשה
גורמת לעייפות עצומה ואני מנסה לשמור את עצמי ערנית. נדמה שאם
אירדם עכשיו לא אקום מהכאב.
אני רוצה להגיד שכואב לי ואני מרגישה פתטית. כאילו זה לא אמור
לכאוב כל כך. שכחתי מה זה כאב כזה. הייתי בטוחה שאני חסינה כבר
להכל. מסתבר שזה עקב אכילס שלי.
אני יודעת שלא טעיתי, זה פשוט התזמון שלי לא משהו. זה לא טעות,
אני בטוחה. אני יודעת שזה מחשל. אני גם יודעת מה אתה מרגיש, גם
אני הייתי שם. גם אני פחדתי, אני עדיין פוחדת, אבל אני לעומתך
לא נותנת לפחד להפריע לי יותר. אני יודעת שעשיתי צעד בשבילי.
אני יודעת שאני חזקה מספיק כדי לעבור את זה. ואני יודעת שזה
יעבור. אבל כרגע אני לא מסוגלת עם הכאב הזה. עדיין לא מסוגלת
לשכוח. עדיין לא מסוגלת ללכת, לדבר, לנסות לתקשר. עדיין כואב
לי.