ארזתי שתי מזוודות.
ארזתי שתי מזוודות ואוויר.
רציתי לקחת שלוש שנים שלמות. רציתי לקחת את כל הרגעים
והחיבוקים שלא יעטפו יותר. רציתי לקחת אותך איתי להמשך הדרך,
אבל לא היה די מקום להכיל עוצמה כזאת.
אז ארזתי שתי מזוודות. שתי מזוודות ואוויר.
מלמטה למעלה סידרתי הכל לפי נושאים, שחוזרים ומזכירים כמה
תחסרי לי. כמה את חסרה כבר עכשיו. כמה שיחסרו לי החברים וכל
האנשים האלה שהיו פה.
העיר שקטה בלילות. נהריה כואבת איתי, אבל היא בוכה על מוות
ואני על סוף פרטי. מישהו סיים לקרוא פרק נוסף בחיים שלי; העביר
עמוד, עצר והשאיר סימניה ואותי חסרת אונים. אולי תקרא שוב כמה
עמודים נבחרים, תדפדף כמה חודשים או ימים אחורה כדי שאוכל
להרגיש אותם פעם שניה. אולי תקרא שוב, כדי שיהיה מי שיחבק.
זהו, ותעצור שם.  
ארזתי שתי מזוודות כדי לא להרגיש לבד. ארזתי שתי מזוודות
ואוויר כדי להצליח להמשיך בלעדייך. כולם מסביבי אומרים שחסר
להם חיבוק, שיעטוף, שיאהב, שיאמץ אותם. שלוש שנים עצמתי
עיניים, לא לדמיין מה כולם מרגישים. שלוש שנים התרגלתי לחיבוק
העוטף שלך וריחמתי על מי שאין לו. עכשיו אני צריכה לרחם על
עצמי, כי הכל נגמר, בטיול ונשיקה אחרונה וירידה מהאוטובוס.
בצביטות קטנות ודמעות, וכאב לב גדול, פיזי, מורגש, הפרידה הזאת
תכה בי לנצח. תזיז ת'סימניה כבר, תזיז. תמשיך לקרוא או שתחזור
לאחור, רק אל תשאיר אותי ככה, בן אדם.
אנשים קטנים בועטים בלב שלי מבפנים, כי כואב לי לארוז שלוש
שנים וללכת.
שתי מזוודות,
שתי מזוודות ואוויר,
ואף אחד לא יבין את הכאב הזה.
בתיק צד קטן תחבקי כמו שרק את יודעת, אמא שלי זמנית, כי שוב
נשארתי יתומה למרות שלא מתת.
מילים לא יגידו כלום, בן אדם, לא יגידו כלום.