היא שישבה בצד וחייכה כל הזמן .
היא שאהבה את החיים.
היא שיכלה פשוט לשבת שעות מתחת לעץ הגדול ולקרוא ספר בלי לשים
לב שבעצם כבר עומד להחשיך.
היא היא זאת שהלכה היא זאת שכבר לא פה.
היא הייתה אני.
אני שישבתי בצד וחייכתי.
אני שאהבתי את החיים.
אני שיכולתי לשבת שעות מתחת לעץ הגדול ולקורא סתם ספר ובלי
לשים לב שבעצם כבר עומד להחשיך.
אני כבר לא פה. אני הלכתי.

בזמן האחרון אני מרגישה כאילו אני מתרחקת מהכל, מרגישה שהכל
גדול עלי וסוגר אותי. אני מתחילה לשנוא את עצמי יותר מששנאתי
ואני יודעת שזה מוגזם, יודעת שזה לא צריך להיות ככה.
יודעת שאסור לי להרגיש ככה אבל אני פשוט לא מסוגלת להרפות.
רק המחשבה על העתיד עושה לי בחילה.
התחלתי לשחזר פתאום דברים מהעבר, פצעים פתוחים, דברים שלא יצאו
ממני לעולם, דברים קשים ממש ממש קשים.
הראש שלי מתפוצץ , אני יושבת ובוכה אבל לא מתחת לעץ הגדול אותו
כבר עזבתי מזמן, אלא כאן  על דף הזה. סתם דף חסר ערך אבל בכל
זאת, הוא תקוותי האחרונה.
כי השתניתי נעלמתי הפכתי למישהי אחרת ולא נשאר כבר כלום מאותה
מישהי שיכלה לשבת סתם שעות מתחת לעץ הגדול.