לפני מספר שנים גרנו יחד בדירת חדר וחצי, הוא ואני. הייתה זו
דירה מוזרה, בעלת דלת עץ שלא נסגרה, אלא בדרך רופפת כך שבינה
לבין המשקוף נותר חרך דק, דרכו בהיתי באור חדר המדרגות שכובה
במיטתי, בלילה. הסתיו לא הכין אותנו לחורף, והאביב הטעה את
הכול.
אני אוהבת לשים את הזיכרונות אחד אחרי השני כמו נשיקות של
זכוכית. זכוכית היא נוזל חסר שכחה. כמוה אינני לשכוח.

בחורף ההוא שרקו הרוחות, הרחובות הבריקו מגשם ואנשים האטו את
הליכתם. גרנו קרוב למזרח העיר ירושלים, נער ונערה מדליקים את
התנור, שבים ומדליקים ולא התחמם הבית. סבלתי קור תמידי. בחוץ
השתררה חשיכה עם בוא השעה חמש. הגשם התפרץ  בלי התראה של ממש,
הכה באלימות על השמשה. הוא היה מביט  בגשם, ואני אליו מביטה.
חיפשתי את שמי בפניו, אך הוא לא אמר דבר.
במרפסת יכולנו לראות מרחוק את הכיפה הזהובה על הר הבית ומגדל
דוד. הדירה הייתה קטנה ולא נקייה. יום יום הצטברו כלים. אבק
וניירות. בערבים הכנתי פתיתים משקית ובחשתי מרק וחתכתי ירקות.
הימים עברו, כל יום מושך אליו סוף אחר.

יום אחד של דצמבר הגיע החורף והביא אתו שלג. יצאנו החוצה,
במעילים ומגפיים גסים. התחלנו לצחוק ולרוץ. לא התרחקנו יותר
מדי, עד שהתפרצה הסופה. נרעדתי, לא נגיע בזמן. טלטלתי את זרועו
וקראתי  "בוא נחזור", רזה ולבנה. פנינו לשוב, נער ונערה
במעילים.  האוויר הצלול חרך את הגרון. כשירושלים מצטנפת, אד של
קור עולה ממנה, אד של עבר, של היסטוריה קשה מתפוררת ביד כמו
נייר קלף גס.  
הגענו. "אני רעבה", קראתי. "פתיתים?" שלף מהארון שקית פתיתי
אסם וחייך. אפו היה ורוד וכך גם לחייו. חייכתי אליו חזרה. הוא
הכין את הפתיתים בסיר ואני חתכתי ירקות לסלט. ריח טוב עלה
במטבח.
התיישבנו אל השולחן הקטן. מבעד לחלון נראה השלג מתאסף על
המדרכות ומעקה המרפסת, מדגיש מה קרה לולא הספקנו לחזור בזמן
לחדר, שהיה דחוס ומחומם בקרקושיו של תנור ישן. המטבח התמלא
כלים וריחות. פרשנו את הארוחה אל השולחן. בהיתי בתבשיל
והתעצבתי. אכלנו בשקט. אף אחד לא נגע בסלט.

קשה לגלות את נס המרד. בביתך. בחדר הקטן, מוגף ומואר, מלא
ריחות , בגדים נעליים וחולצות. מארש הניצחון של החוץ, אותם
עצים המתכופפים תחת עול הרוח, כורעים מבעד לאפלה ומציצים אל
החלון - נשמע היטב. ואני מתוך ביתי, חשתי בחוץ הנבזה נשען אל
המשקוף. כאילו חלומות בלהה חודרים מתוך ארשת המבט. ופתאום
ההבנה: פנים וחוץ כבר לא משנה, בשניהם יש לחפש מחסה.

היה יום אחד של ינואר. קר כתמיד. לשונות ירושלים קרות וארוכות.
קרות וארוכות כאילו תיכף ילקקו אותה בלשון של זהב על תושביה,
ויבלעו פנימה. עד שהכול ייעלמו ורק העיר תישאר .
לבשתי מעיל גדול . יצאתי לשבת על הספסל. ראיתי חתול אפור משחק
עם הפרחים שהתייצבו נגד הרוח. קינאתי, היה חופשי . הבטתי אל
הנופים , ירושלים צוננת.  וכעסתי על כל היופי הזה, מקנאת לו.
כאילו אין נחמה למצב. ההבנה כי שנינו, שנינו נסתלק אט-אט זה
מזו מבלי להתערבב עד שנשכח מי הוא מי. עד שאני אצא הוא, והוא
יצא אני.

מנהגים, הרגלים, תשוקות, מאוויים נולדים וגוועים כל הזמן. כמו
אדוות באוקיאנוס אדיר ונטול שלווה.  רגש נעלם ונולד מחדש .
האוהב, מפנים את עצם עקרון חיי אדם: שהנצחי אפשרי רק ברצף של
אי רצף, מוות ולידה. של כליון והתחדשות.

אז לא נשאר כלום מלבד הסבל? ובאותו סבל, עלה בי הרצון: להושיב
אותו היופי על ידי, ללטפו. להתעלות מבעד למשוכות האדם. להפוך
אותו מבט המתנחם בארשת העצים המתכסים כפור, שאלמותם הנצחית
גרמה להם להשתתף ולהקל במעט, את פני התוגה.

המציאות עולה על גדות המיתוס  .
במהלך השנים החליף כל חלק בגופינו את עצמו, כל תא עצם את עינו,
ולא נשאר דבר משניהם, מלבד אהבתנו עצמה.

ישבתי אל הספסל מסתכלת בקו העיר. רוחות התרפקו  על כתפי עצים,
חפנו רגבי אדמה והטיחו בקרסולי עצי אורן ואצטרובל. נקודות עפר
קדוש רבצו לרגליי. בין הסלעים השתפל השלג כשער שיבה. ירושלים
דמתה, על שכונותיה המתפרשות רחוק זו מזו, לכף יד פעורת אצבעות.
דרכיה עפר ואספלט, חצץ ודם; רקיע מחורר תפילות מאיים ליפול
מטה.