חוטי זמן שטוו זחלי משי
לפני שהפכו לפרפרים בלבי המפרפר בעצמו
נסדקו לגרגרים (של חול ים, מאותו חוף שישבנו בו ביחד, רק הפעם
בלעדיך)
לכודים בתוך שתי פירמידות מחוברות הפוך מזכוכית משוריינת.
                    (אבל פרפרים מתים מהר)

ניצנים של אהבה נפלו על האדמה
להיות למרמס בידי "חברינו" הרבים והטובים
שאת לבם כרסמו זחלים מסוג אחר, שמנמנים ושעירים
שיתפתחו לפרפרים בזמנם שלהם
                   (מי יודע איך ייראו?)

כעת הלב שלי מלא בגלמים תלויים על הקיר
והם יפתחו בידי כנפיים רועדות אך בטוחות שינסו שוב ושוב, כמו
באותו משל יודע שתמיד נכון, וישאירו מאחוריהם גלמים בקועים
וריקים, אוצר משי יקר לעטוף בו לב זכוכית קר ושקוף וסדוק
(מי היה מאמין שכנפיים יכולות להיות חזקות כל כך)

הזמן העובר ניכר גם בלבי, לא רק בגופי.
יש אנשים שפרפרי הלב שלהם הם עשים.
אתה (האם אתה ראוי להיקרא "אתה" כמוהו?) לוקח בגסות את הפרפר
שרק יצא ומשפשף את כנפיו.
אתה כל כך אוהב פרפרים, "רק תפוס אותם ואחוז בהם", אתה אומר.
אבקת הצבע יורדת מכנפיו ומשאירה גוף תשוש וחיוור. הצבע יורד
מלחיי;
אתה מנשק אותי בשני פרפרים אדומים בשרניים
מי יתן והפרפר שלך
יעוף לנחות על פרח אחר.