שרון
עשן הסיגריה היתמר אל על. חבורת האפסים התקבצה בתוך הגן הלאומי
אכזיב. רחש הגלים ברקע סיפק את התפאורה המושלמת. מכל העברים
המולה. לחשושים. מבטים מבוהלים. מישהו מבקש מכולם לשבת. הם
לחוצים, נדחפים אחד על השני. שולחים חיוכים מזויפים למצלמות.
עכשיו הם כבר יושבים. רחש הלחשושים גובר על רחש הגלים. במרכז
הבמה ארבע עמדות מסודרות. ליד עמדת המנחה 16 בנדנות בארבעה
צבעים. 4 על 4. ארבע מתחרים בארבע קבוצות ארבע משימות בארבעה
ימים. הקבוצה שתזכה במרב הנקודות תקבל ארבע מאות אלף ש"ח
שיתחלקו בין הארבעה וארבעה רכבי שטח  4 על 4 של נותני החסות.
התאורנים מכוונים את הזרקורים. מכשיר העשן מופעל והוא אכן
מוציא עשן. הכל עובד.  
אני עדיין עם הסיגריה. אדיש.
"שרון, מתחילים" נזרקת לעברי הערה. הסיגריה נוחתת לקרקע.
מצלמה נדלקת. פוקוס. ו... אקשן.

מאיה
תמיד אני אחרונה. אני שונאת שזה קורה לי. ועם כל שם שירון,
המנחה, מקריא הלב שלי דופק. והנה הקבוצה האדומה, יש שם את הערס
הזה, הוא מפחיד אותי. אני מתפללת שהוא לא יקרא בשמי דווקא
עכשיו. הגורמט שלו מחזיר את השמש ומסנוור אותי. התפילה עובדת
ואיש שמן עם כיפה על הראש קם ומצטרף אל הקבוצה, מתקבל בלחיצות
ידיים קרות.
הקבוצה הירוקה. אני רוצה. ושוב אני מתפללת. הפעם, אלוהים לא
שומע אותי. אני שוב מסתכלת על הבחור הגבוה עם הקוקו. שרירי
זרועותיו משתרגים כשהוא עומד וידיו לחוצות קדימה. כבר אין יותר
אנשים. כולם בצוותים, וירון עדיין לא הקריא את השם שלי. אולי
אני לא רשומה. אולי זו טעות.  המצלמות מולי ואני משתדלת לשמור
על הבעה נינוחה. ידידותית. למרות שהלחץ בחזה עומד ומתגבר.
אנחנו רק שניים. וירון שוב מגיע אל הקבוצה האדומה. ואני כבר
מוכנה להיות בה רק לא להיות אחרונה. שמי נזרק למיקרופון.
המצלמות ממוקדות בי. אני מחייכת אליהן בשמחה, משתדלת להסתיר את
חוסר הצדק בעובדה שנבחרתי לקבוצה הכי מאפנה.
אני ניגשת לירון שמגיש לי את הבנדנה האדומה. מאחל לי בהצלחה
ואני מצטרפת אל חברי קבוצתי. הם מקבלים אותי בחיוכים מזויפים,
ונראה שגם הם לא מרוצים מהעובדה שאני זו שנבחרתי להיות הרביעית
ולא הבחור הממושקף שהצטרף אל הקבוצה הירוקה והתקבל שם בחיבוקים
חמים.  

שרון
אני מצלם את הפנים. קלוז אפ זה תמיד טוב. עובר עליהם אחד אחד,
משנן את השמות שלהם.  
דשה, 22, ירושלים. למרות החום העז היא לובשת רדיד לבן המדגיש
את עור פניה הלבן המנוקד באלפי כתמים זעירים של נמשים. אני
תופס אותה כשהיא מיטיבה את המשקפיים שלה על אפה.
מאיה, 26, תל אביב. היופי שלה פוצע כמעט והיא מחייכת חיוך
מתנשא לעבר המצלמה. רק שהיא מכוונת אותה למצלמה של הירוקים.
תומר, 28, חדרה. הוא גבוה מאוד ועובר יופי את המצלמה. יש לו
צלקת חדה על זרוע שמאל ואני ממקד את המצלמה ברגליו הנעות מצד
לצד.
אילן, 39, נוב. זיעה עוטפת את פניו, ואני מצליח לתפוס אותו
בדיוק כשהוא מוחה אותה ביד כבדה.
"צאו לדרך" ירון חותך את השקט שהותירו דבריו. זום אאוט על
פרצופים מבוהלים. בלאגן.  

אילן
אני לא מצליח לנשום. אבל רץ. רק חסר לי שהם יחשבו שאני אטי
ומעכב אותם. הם בכושר, שיהיו בריאים ואני מרגיש שאסור לי
לעצור. אם אני אעצור אני מאבד את המעמד שלי עוד לפני שבכלל
התחלנו. אז אני מוביל. אני מגיע ראשון אל התיבה האדומה שבה
נמצא כתב החידה שיוביל אותנו אל המטרה הראשונה. אני מוציא את
הקלף, ומחכה שהאחרים יעצרו. אני רואה בעיניים שלהם שזה לא נראה
להם בכלל שאני הגעתי ראשון. אבל הקלף ביד שלי והם מקשיבים.
"כדי להתניע צריך מפתח." אני מקריא ומתרגם בראש למעשי. צריך
למצוא את המפתח לרכב השטח האדום שמחכה לנו. צריך להרכיב את
הצופן שפותח את התיבה. והצופן מורכב מארבע אותיות אני ותומר
רוכנים כלפי המנעול, תומר לוקח ממני את המנעול, ודוחף אותי מעט
הצידה, אני לא מגיב, רק מנגב את אגלי הטל שהשתלטו לי על המצח.
הוא מתחיל לרשום את האותיות הראשונות בשמותינו.
הידיים שלו נעות במהירות, והוא מסתבך. מאחורה אני שומע את הקול
של מאיה "נו" אני לא עונה לה ומצטער בשביל תומר שעכשיו ממש
מתחיל להסתבך. מנעול פשוט. צופן פשוט. צריך רק לשים לב לסדר של
האותיות. אבל מהלחץ הוא חוזר על אותה סדרה פעמיים. צריך
מהתחלה. הכחולים כבר על הרכב.
אני רואה את הראש של תומר מסתובב אחריהם ואני מציע להחליף
אותו. הוא מתעצבן עלי, "מה פתאום" הוא אומר אז אני שותק. למרות
שאני יודע שמהלחץ, בסוף נגמור אחרונים. גם הירוקים נעים אל
הרכבים. נשארנו  רק עם הצהובים. וגם הם נראים לקראת סיום. דשה
ומאיה מאחורה, מתוחות, ולתומר נגמר האוויר וגם לי, ואני יודע
שברגע שהוא יפענח את הצופן, אני אצטרך שוב לרוץ, ואני מכין את
עצמי.
"טראח" הדלת נפתחת ומפתח הרכב נוצץ לעברנו. ידו של תומר נגעה
בו ראשונה, ואני מבין שאני אצטרך עכשיו לשבת מאחורה עם שתי
הבנות. אני מביט בהן, בזמן שאנחנו רצים לאוטו. אסור לבזבז זמן,
אני חושב. אבל בכל זאת. ליד הרכב אני מבקש מתומר לנהוג, ותומר
מסרב בתוקפנות. אני קולט את הצלם מכוון את המצלמה לעברנו,
ולמרות שאני רוצה לענות לו, אני נכנס דרך הדלת האחורית. לפחות
אני ליד החלון. אני שוב מנגב את אגלי הזיעה. רושם לעצמי הפסד
ראשון.

דשה
יצאנו לדרך.  אני יודעת שאנדי היה מתעלם מכל מה שקורה מסביב
ממוקד במטרה שלו. וככה אני עושה. זה רב עם זה וזאת רבה עם זה
ועוד לא התחלנו אפילו. אני שומרת את הכוחות שלי לעצמי. אני
רוצה לנצח. זהו. אז אני חייבת להיות מרוכזת.
אני מנסה לבחון אותם בעיניים שלו. של אנדי. אני חושבת שאנדי
הכי היה מסתדר עם אילן. כי גם הוא מחושב כזה. יש בו מן שקט
פנימי. אני חושבת. והוא גם אחד כזה שאפשר לסמוך עליו. את תומר
הוא לא היה סובל.  קופצני מידי. רואים שהפתיל שלו קצר. הוא
כמעט התנפל על מאיה כשהיא ביקשה ממנו לנסוע בזהירות. הם לא
מבינים ששיקול דעת ודבקות במטרה הם הא"ב כדי להגיע לניצחון.
אני אומרת להם את זה, אבל הדברים שלי זוכים להתעלמות מוחלטת.
לא צריך. אני אמרתי.

מאיה.
הוא נוהג כמו מטורף, התומר הזה. ואני כולי רועדת כשהוא טס במאה
קמ"ש חותך רמזורים בלי להאט.  אני רואה את המחוג נע מעבר למאה
ואני קצת מצטערת שאילן לא נוהג. גם הריח שלו הורג אותי. ואני
יושבת באמצע. מהצד השני דשה פתחה את החלון עד הסוף והרוח מעיפה
לי את השיער שלה לתוך הפנים שלה. והצלם הזה שכל הזמן מצלם. הוא
אפילו לא טרח להגיד לנו מה שמו. יושב מקדימה כמו מלך, ואנחנו
דחוסים מאחורה. אנחנו המתחרים, הלו?!
תומר הזה פונה בחדות, ואני עפה על אילן. הבטן שלו גדולה כל
כך, ואני נזהרת לא לגעת בו. הוא די דוחה. הוא גם נורא מבוגר,
ואני לא יודעת למה בחרו בו. בעצם, הוא די מתאים לטייפ קאסט.
דתי, מבוגר שמן ומזיע. אלוהים. דשה מורידה את הרדיד  הלבן שלה,
שלא הצלחתי להבין למה היא לובשת אותו בחום הזה. על זרועה, יש
קעקוע של דמות ספק פיה ספק מכשפה. אני לא שואלת כלום, למרות
שאני מתעניינת.
אנחנו מגיעים לצומת כברי ואילן מכוון אותו שמאלה. אל המבצר.
אנחנו עוברים את קיבוץ יחיעם, ותומר ממשיך. אני מנסה לפתח איתו
שיחה ושואלת איפה הוא עובד. הצלם מייד מעביר אלי את המצלמה.
אילן מספר שהוא מורה למדעים, בישיבה לבנים ברמת הגולן. ואני
ישר נכנסת ללחץ.  מרגישה קטנה כל כך ליד כולם. אילן חוזר
להתרכז בלכוון את תומר.
תומר נכנס לשביל עפר ועובר ל 4 על 4. נותן גז. הבחילה מתפשטת
ואני מפחדת לבקש ממנו לעצור. אני אעכב את כולם. אבל אם אני
אקיא ככה עכשיו על אילן, זה יהיה הכי לא נעים בעולם.  וזה גם
יעכב אותם.
מצד ימין אני רואה שתומר עוקף את הג'יפ הירוק, ואני מורידה
לחץ. ומתחילה לשמוח שהוא נוהג ולא אילן. ועוד יותר שמחה לראות
את דגל ארבעת הצבעים.
הגענו לנקודה הראשונה.

אילן
5 עמודים טמונים באדמה, ובראשם, הקוד למשימה הבאה. הכחולים
שועטים על העמוד עם גזע עץ. הולמים בעמוד ומניעים אותו. אנחנו
רצים אל העמוד האדום ואוחזים בגזע שלנו, בלי ויכוח אנחנו
מסכמים שאני אהיה ראשון תומר אחרון והבנות באמצע. אני רואה את
מאיה פותחת עיניים גדולות אבל אנחנו כבר בעמדות.
"ק-דימה" אני נותן את הקצב. וכולם דוחפים. העמוד נשאר כמו
שהיה. ואני ממשיך "ק-דימה" עוד מכה. הירוקים קצת מותשים. אני
לא מסב מבט אבל מרגיש את העייפות, ומקווה שנגמור עם המשימה
הזאת במהירות לפני שהבנות יהיו מותשות. מהגזע לידנו אנחנו
שומעים את הירוקים מתחילים לנגח את הגזע מולם. אני נלחץ
ושומעים את זה בקולי שלי. שמתגבר. אני שומע את מאיה מתלוננת.
וחושב לעצמי, הנה, היא התחילה. שאלתי את עצמי כמה זמן ייקח עד
שהיא תתחיל עם הקרכצען שלה. ותומר נותן חזק את המכה, והקופסא
מתחילה לזוז לכיוון שלנו. והבנות מתעודדות. במיוחד אחרי שאנחנו
שומעים את הירוקים צוהלים.
הקופסא שלהם נפלה, ומייד אחריהם הכחולים בצעקות של שמחה.
"תזיזו את עצמכן", שמעתי את תומר שואג על הבנות.  והרגשתי את
העצבים שלו מתנקזים למכה חזקה שהרחיקה את הקופסא שלנו אל מרכז
העמוד. הצהובים מתמקמים מצד ימין ו....
הופ, הקופסא שלנו נפלה. אני שולח יד ומוציא את המשימה הבאה.

תומר
יש שקט באוטו. אני נוהג. מאחורה מאיה, המפונקת הזאת מבקשת ממני
לנסוע לאט יותר. מה לאט, מה? בטח שאני נוהג מהר. אני רוצה
לנצח. אני רוצה להגיע ראשון. בשביל ליאת. כל כך מעט פעמים אתה
מוצא את הנפש התאומה שלך ואני יודע שאנחנו נועדנו להיות ביחד.
אבל אני חייב להראות לה שאני שווה משהו. חייב. אחרי שנזכה, היא
תבין. היא תהיה חייבת להבין. כל כך הרבה פעמים ביימתי את הסצנה
הזאת, שאני בא אליה ואומר לה שהנה, אני מוכן. יש לי כסף ואני
יכול לפרנס אותה. את כל העולם אני אפרוש בפניה אם תהיה מוכנה
לחזור אליי. אני אשיב אותה אליי אחרי שאני אזכה בפרס.
אבל אני חייב למהר. ושומע את הגניחות של מאיה ואת הקיטורים.
"בשביל מה באת לתוכנית אם את כל הזמן מקטרת" אני אומר לה. והיא
מושכת בכתפיים. ופתאום הצלם הזה שעד עכשיו לא אמר כלום, נזכר
פתאום להגיד שלפי תקנון התוכנית צריך לנהוג לפי החוק.  ואילן
הזה, שחושב שבגלל שהוא מבוגר, יגיד לנו מה לעשות אומר בקולו
הצרוד  "אני מעדיף שלא יפסלו אותנו בגלל מהירות" אני לוחץ על
הבלמים.
שוב יש שקט באוטו. מתוח.

דשה
אני צריכה לעצמי בן ברית. מישהו כזה שאני יכולה לסמוך עליו.
אמין. כשאנדי נכנס לכלא, זה היה הדבר הראשון, כמעט ראשון שהוא
עשה. אני צריכה לחשוב טוב. מי יהיה בעדי. מי באמת יצליח להשיג
עבורי. מי יחלץ אותי גם ממקומות לא נעימים. מי... טוב, ברור
שזה לא יהיה תומר. הוא מרוכז כל כך בעצמו. ומאיה. מפחידה אותי.
היא כל כך יפה שאני מרגישה מכוערת כל כך לידה. עם כל הנמשים
המכוערים שלי. חוץ מזה שהיא נראית פלקט. ואני לא יודע לדבר
בשפה של נעליים.  אבל היא עומדת בקצב. לפחות, בינתיים.
אני מסתכלת על אילן. הוא מבוגר ודתי, ונראה כמו אחד שאפשר
לסמוך עליו. בן אדם נאמן. הוא מתנהג כמו אבא גדול לכולנו וכל
הזמן שואל אם שתינו מספיק ואם אנחנו רוצים לאכול. והוא מאוד
נעים. כן, אני חושבת שאני אקח לי את אילן כבן ברית.

אילן
אנחנו מגיעים אל התחנה הבאה. הכחולים כבר שם ואנחנו ממהרים
לאורך השביל המסומן בדגלי התוכנית. עשרות צלמים צובאים עלינו
ואני שם לב שהצלם הצמוד שלנו נושר בדרך. הוא לא מעניין אותי.
יותר מעניין אותי שהבנות לא יפגרו אחרינו. תומר אמנם הצליח
להרגיז אותי קודם, אבל הוא הצליח להביא אותנו יפה מאוד למטרה,
ואני מסמן לעצמי 'וי'.
המשימה שלנו היא מבוך עם ארבע כניסות. כל אחד צריך למצוא את
הדרך עד שניפגש במרכז שם בכוחות משותפים נוציא את הקוד למשימה
הבאה. אבל... יש קבוצה אחת בתוך המבוך, ואנחנו צריכים לחכות עד
שהיא תסיים, ולפני כן הכחולים ורק אז נוכל להתחיל בעצמנו.
אנחנו מחכים. בינתיים אני קולט את תומר מדבר עם מאיה. דשה לבד,
משקיפה על הנוף המדהים של הגליל. אני אמנם מהגולן אבל גאה
בצפון כולו. עד עכשיו היא היתה שקטה. יותר מידי שקטה. אז אני
ניגש אליה. מנסה להיות ידידותי. היא מחייכת קלות, ועונה
לאקונית, ואחרי עוד שלוש שאלות אני מתייאש ומתיישב ליד תומר
ומאיה. הקבוצה הירוקה יוצאת מן המבוך וחולפת על פנינו. וחברי
הקבוצה הכחולה תופסים עמדות. יש צפירה והם נכנסים פנימה.

שרון
שלושת המתחרים יושבים ביחד. הרביעית נמצאת הרחק מחוץ לפריים של
המצלמה. המבוגר מדבר. האחרים שותקים. מאיה בפנים רציניות, שותה
בצמא את דבריו. פניו של תומר מסתכלות לכיוון אחר.
"איזה נוף" אומרת דשה ומצטרפת אליהם.
"בגלל זה קוראים לתוכנית הזאת דרך ארץ" אומר תומר בקוצר רוח.

"וגם כדי שהמשתתפים בה ינהגו בדרך ארץ אחד בשני" עונה לו אילן.
המצלמה לוכדת את תומר מניף את ידו בזלזול לעבר אילן ואת אילן
אומר לו שיש לו עוד הרבה ללמוד על דרך ארץ.
"בסדר" אומר תומר בקוצר רוח, ויוצא מהפריים לעבר אנשי האבטחה,
מבקש מהם אש.

תומר
האילן הזה מתחיל לעצבן אותי. הוא עומד לפנינו ומתדרך אותנו,
כאילו אנחנו חיילים שלו. אני, עם מפקדים, גמרתי כשגמרתי את
הצבא. הוא אומר לנו שברגע שניכנס כל אחד ירוץ פנימה. ככל
שנבזבז פחות זמן יהיה טוב יותר. כאילו שאנחנו לא יודעים. מה
נראה לו? שרק לו אנחנו מחכים כדי לדעת שזה מה שצריך.
והמאיה הזאת שלא מחייכת אף פעם. אני לא סובל אנשים שלא
מחייכים. ולמאיה תמיד יש חיוך קפוץ כזה, כאילו היא עושה טובה
שהיא בכלל מחייכת. גם כשהיא שמחה, היא עושה לנו טובה. אני נזכר
בליאת, כמה היא צחקה כשהכרתי אותה. עם כל הפה. אני זוכרת אותה
מתפקעת מצחוק, מתגלגלת על הכסא. חושפת לעברי שתי שורות שיניים
שתיים בולטות. ככה התחלתי איתה.
היא היתה בת חמש עשרה אני בן שמונה. מאז שהיא היתה בת 13 והיא
עברה לבית ספר שבו למדתי, אני הסתכלתי עליה. אבל רק הסתכלתי
אמרתי אין מצב שהיפה הזאת תרצה אותי. אין מצב. אבל בגיל 18,
לפני שהתגייסתי אמרתי אני חייב לנסות מה, אם אני אמות, לפחות
שתדע שאהבתי אותה.
אז יום אחד, אזרתי אומץ, וכל החברה מאחורי, צוחקים עלי. למה
שאחת כמוה תסתכל על אחד כמוני, למה מי אני בכלל?
מצאתי אותה ברגע של לבד, בלי כל החברות האלה, כשהיא יצאה החוצה
באמצע שעור. אני בשלב הזה כבר מזמן לא נכנסתי לשיעורים. אז
ניגשתי אליה ככה בשיא הנונשלנטיות משפריץ סביבי אגו גברי ולא
ידעתי מה לעזאזל אני אומר עכשיו. פתאום כל החרוזים שחרזתי
למענה נעלמו. כל משפטי הפתיחה המפוצצים לא היו קיימים ומתוך
החיוך שלה קלטתי את השיניים האלה, קצת בולטות, אז ישר הצעתי לה
שם של אורתודנט בעל שם טוב. היא כמעט התעלפה. כל כך אדומה היא
היתה. אז התנצלתי ואמרתי שרק רציתי להזמין אותה לצאת איתי ולא
ידעתי איך. והיא, היא, מתוקה כזאת, הסכימה להיפגש איתי לקפה.
כי מה כבר יש לה להפסיד, ככה שכנעתי אותה.
הקבוצה הצהובה מגיעה בדיוק כשהכחולים יוצאים. אנחנו לא מספיקים
לדבר איתם. ונכנסים למבוך.

אילן
"בעיר שיש לה תחתית, נולדים ילדים ומתים. אחד מהם עלה והצליח
ועל כל העולם הוא משפיע" אני מקריא ומזווית העין רואה את תומר
שם את תיק על הכתף ומתכונן לריצה. לאן שואלת מאיה והוא עונה את
המובן מאליו "לחיפה" הוא מתמקד בשורה הראשונה, ומאיה לא מקבלת
את דבריו.
"לא נראה לי" מאיה מתעקשת. ולוקחת ממני את כתב החידה. "ברור,
זו העיר שיש לה תחתית" אני מסביר את תומר "בטח הכוונה לבית
חולים רמב"ם - המקום שבו נולדים ילדים"
אבל מאיה מסרבת להיכנע לנו, ומביטה בכתב החידה. תומר עצבני,
רוצה לזוז.
"בואי ניסע, נחשוב בדרך הוא אומר, אבל מאיה לא מקשיבה לו.
"מי השפיע על העולם שנולד בחיפה?" היא מתעקשת להיכנס לפרטים.
ואנחנו מנסים להסביר לה שזה לא רלוונטי. צריך להגיע למקום. דשה
מתערבת לטובתה. ואומרת לנו שאנחנו מאיצים בה ולא נותנים לה
לחשוב. יכול להיות שבאמת היא יודעת משהו. אבל הזמן עובר. השעון
מתקתק, ומאיה מוכנה להיכנס לרכב ולחשוב בדרך.
"מי השפיע על העולם?" היא שואלת אבל אנחנו כבר בתוך הרכב.

דשה.
פישלתי. בגדול. אין דרך אחרת להגיד את זה. אני עיכבתי את כל
הקבוצה שלי ואם לא נצליח זה יהיה בגללי. הלכתי לאיבוד. כולה
מבוך. פשוט. ואני טעיתי בו כל כך. אני כל כך כועסת על עצמי.
תומר התחיל לצעוק עליי, ואילן, בן הברית שלי, מיהר להגנתי, כבר
פעם שנייה. הם עברו למשימה הבאה, אני נתקעתי במשימה הקודמת.
הייתי מרוכזת מידי בעלבון. שדווקא אני זו שעכבה את הקבוצה. מה
יש, אני לא רוצה לנצח? אבל אם אני רוצה לנצח אז איך התברברתי
ככה?
הם כנראה פענחו את כתב החידה כי הם נכנסו לאוטו ואני רצתי
איתם. מתיישבת באמצע. כי מאיה תפסה את המקום ליד החלון. והיא
יושבת ליד החלון ומזמזמת לי באוזן "איזה בן אדם השפיע על
העולם?" בחלל הצפוף אני לא יכולה להתכנס לתוך המחשבות ואני
נזרקת החוצה כשהיא פונה לתומר שממשיך לנהוג "אולי נעצור בקפה
אינטרנט"
"תגידי, מה אנחנו נראים לך בתל אביב הזאת שלך?" הוא צעק עליה,
ואילן הוסיף שאנחנו לא יכולים להתעכב אנחנו גם ככה באיחור. אני
דווקא חושבת שמאיה צודקת, אבל הרגשתי מושפלת. הרי אני זו שעכבה
אותם. אני אשמה. ואנחנו ממשיכים לנסוע. אני מודה שאני אפילו לא
יודעת לאן. ומאיה שוב מתחילה.
"אז אם אתה כזה חכם, תגיד לי אתה מי השפיע על העולם?" היא לא
מוותרת. עקשנית. תומר קרא לה חפרנית.
"ישו" אני אומרת כדי לסתום לה את הפה ובבת אחת שתיקה באוטו.

שרון
המצלמה שלי לא מפסיקה לעבוד בזמן הנסיעה. הם מתווכחים על היעד
הבא. אני שותק ומצלם. כמו פינג פונג. זה נכון שיש עוד שלוש
מצלמות ברכב, אבל אני יודע שהחומר שלי הוא הבסיס לכל השאר.
המתחרה שיושבת באמצע פניה מרוכזות בכלום. ואז, כמו מתוך ענן
היא אומרת ישו. דממה משתררת באוטו. יתר המתחרים תופסים את
הראש, זה היה להם מול העיניים. הם אומרים. הרכב כבר כמעט הגיע
לחיפה, עושה פניית פרסה, אחורה לנצרת, העיר שיש לה תחתית.

אילן
מקום אחד לפני האחרון כוסאומוווו. הגענו אל השטיח האדום שבסופו
עמד ירון כולנו בלחץ, ואז הוא אמר "הגעתם למקום השלישי, לכו
להתארגן" מברך אותנו, על ההצלחה שלנו היום. ואני רק חושב איזה
מזל שעם החבורה הזאת הצלחנו לא להגיע אחרונים. ואני מתמלא
בהערכה מחודשת כלפי מאיה. ממנה לא ציפיתי להיות הפותרת של
החידות.
אח, מאיה, מאיה. אני חושב לעצמי מהורהר. כמה היא יפה. אני חושב
שהיא קלטה שאני רוצה אותה. היא גם אמרה לי משהו על זה שהיא בטח
לא תצליח לישון מהלחץ. אז אני עושה מקלחת קצרה ויוצא החוצה,
משאיר את תומר והעצבים שלו לבד. מחכה שהיא תבוא.

תומר
אחרי שהגענו למלון התפזרנו. מה יש לנו לדבר אחד עם השני? אז
הורדתי את הבגדים והרגשתי את המכתב דוקר אותי. המכתב שקיבלתי
בבוקר, כשהייתי בדרך. הוא בא איתי. קראתי אותו עוד פעם
והמחשבות התחילו לעלות. כל המחשבות שמאביסות לי את הראש, ובלחץ
של היום הזה נדחקו הצדה, שבו והזכירו לי מי אני ולמה אני כאן.
ליאת. האחת והיחידה שלי. היחידה שאהבתי. היחידה שאוהב. כל כך
חסרה לי. אני חופר וחופר ומנסה להגיע לרגע שבו הפסיק להיות טוב
והתחיל להיות רע.
אהבנו. התחתנו. היתה לי עבודה קבועה. הייתי נהג משאית. מהבוקר
בדרכים. היא היתה קמה לפני, מכינה לי סנדוויצ'ים חותכת לי
ירקות בתוך קופסת ישנה של גלידה. היתה לי משכורת טובה, אבל לא
ראיתי אותה.
דאגתי לה נורא, ואז היא גם נכנסה להריון עם יונתן. ושמעתי
שהירקן מעלה לה את הקניות לבית. ומה, בשביל מה יש לה גבר?
בשביל מה יש לה אותי? הייתי חייב לעזוב ולמצוא משהו קרוב וכמו
מגדל קלפים שמתחיל להתמוטט ומוריד קלף ועוד קלף התחילו שרשרת
של נפילות. עברתי מעבודה לעבודה ועם כל עבודה שעזבתי, החיוך
שלה הפך להיות קטן יותר. עד שהוא התכווץ לקו אחד קצר.
ופעם אחת אני שאלתי אותה, למה הפסקת לחייך והיא חייכה כדי
להראות לי שהיא לא הפסיקה, אבל זה לא היה זה. תצחקי, ביקשתי
ממנה. אין שום דבר שמצחיק אותי, היא ענתה. פעם אני הצחקתי
אותך, היא הנהנה ותוגה עמוקה נשקפה מעניה. אז דגדגתי אותה,
ככה, כמו שהיא אוהבת אבל היא בקשה שאפסיק, אני מכאיב לה.
המכתב דקר אותי בלב, תרתי משמע אז הורדתי ת'חולצה ונכנעתי
לכוחה המרפא והמשכיח של השינה.

מאיה
בחיים לא שמחתי כל כך להיכנס למקלחת. אחרי שלא ישנתי בלילה
הקודם ואחרי היום הארוך הזה, כל כך רציתי להיכנס למיטה ולישון,
אבל דשה, מרחה את עצמה באלפי קרמים, שהסריחו את החדר והשתיקה
בנינו היתה כל כך מעיקה שהעדפתי לצאת החוצה. אז טיילתי לי
בלובי וראיתי את הבחור ההוא מהקבוצה הירוקה שהיא גם הקבוצה
היריבה. הם הגיעו ראשונים.
"הי, הוא קורא לי, הצטרפתי אליו. הוא מעשן ובקבוק של גולדסטאר
מונח על השולחן שלפניו. הרגליים שלו על הכסא מולו, וכל כולו
אומר שלוות נפש. אני מתיישבת ומחפשת תנוחה שבה  ארגיש נינוחה.

"איך היה לכם?" הוא שאל ואני מושכת בכתפיים. נזהרת לא להגיד
יותר מידי. אני לא צריכה שכולם יידעו שבקבוצה שלנו ההרמוניה
אינה קיימת. אז אני מעבירה את השאלה אליו והוא אומר בלי
התלהבות שהיה להם אחלה. יש לו אחלה חברה, הוא ממש מרוצה. ואני
מקנאה ושוב ההתכווצות הזאת בבטן. גם אני רוצה. הוא שואל אותי
שאלות שלא קשורות לתחרות, ואנחנו מדברים. הוא שליו וגם השתיקות
לידו לא מעיקות.

דשה
אני באמת לא מבינה את העולם הזה. אף פעם לא הבנתי. נכון שאני
צעירה, בטח הכי צעירה בקבוצה המוזרה שלנו. אבל אנחנו בתחרות
וכולם נעלמו. אני הולכת לחפש את מאיה להזכיר לה שהיא צריכה
לישון. יש לנו יום עמוס מחר ואנחנו חייבים לנצח בו. אני לא
מוצאת את מאיה, אבל אני מוצאת את בן הברית שלי בלובי.
אני באה אליו מאחורה, ועוצמת את העיניים שלו כדי שינחש מי אני.
האמת אין הרבה אפשרויות. ואני כל כך מופתעת כשהוא אומר 'מאיה'
בטבעיות. אני מתרחקת. מה מאיה פתאום? הוא מסתכל עליי, וקולט
שזו אני. "או, דשה" הוא אומר מאוכזב. הברית נשברה. הוא לא מציע
לי להצטרף אליו, ואני הולכת בלי להגיד לו לילה טוב.

שרון
זוג מתחרים יושב אחד מול השני. הוא עם קוקו. היא אחרי מקלחת,
והשיער שלה פזור על הגב. העיניים שלה ממוקדות בו. ראשה נע עם
פיה בצחוק עדין. הוא נוגע בה קלות בזרועה, ועוזר לה להתרומם.
זוג מתחרים נכנס לתוך הלובי של המלון.  

אילן
קיבלנו 30  דקות ביציאה. 30 דקות אנחנו רואים כל קבוצה מחכה 10
דקות ואז יוצאת. ועוד 10 דקות ועוד קבוצה ורק אנחנו אחרונים.
ולא שאני סומך על הקבוצה שלי שנדביק את הפער. להפך. אני מאוד
חושש. דשה לא מביטה בי, ואני יודע שהיא מאוכזבת מהתגובה שלי
אתמול. אני דווקא חושב שהיא נראית לא רע. אמנם היא לא מאיה,
אבל היא בהחלט בחירה לא רעה.  אני מנצל את הזמן שאנחנו מחכים
לתורנו, כדי להתנצל. בהתחלה היא לא מקשיבה לי אבל אחר כך היא
נכנעת.  אני אומר לה שהיא אמרה שהיא תלך לישון מוקדם ולכן
הופתעתי. לכן גם לא הצעתי לה להצטרף אלי.
אני רואה את האור חוזר לעיניים שלה. והיא שוב מחייכת אלי. תומר
ממשיך לא לתת לאף אחד להתקרב אל ההגה. המפתחות אחוזות חזק
בידיים שלו, ושרון, הצלם, מעיר שבתכנית הצופים בטח ישאלו מה עם
כל השאר. תומר מהנהן בראש אומר "שישאלו" ותופס את מקומו ליד
ההגה.
"אני רוצה לנהוג" אומרת מאיה.
"בואי נעמוד בכמה משימות ואז נדבר על זה, בסדר?" אמר וסובב את
המנעול הרכב השמיע קול נחרה וגם מאיה שנכנסה באי רצון למושב
האחורי.

מאיה
התחלנו לרדת לכיוון מרכז הארץ וכבר על המשימה הראשונה שלנו
חזרנו לפוקוס. אמנם, הצעתי לנהוג ותומר (שוב) היה עם המפתחות
ביד, סירב, אז ויתרתי. ממילא אני לא מאוד אוהבת לנהוג.
בתוך ערמה ענקית של בוץ היינו צריכים למצוא עשרה מדליונים.
כרענו על ארבע בתוך הבוץ, זוחלים כדי למצוא את המדליונים
המעצבנים האלה, ואיכשהו קפץ לי השיר של עמיחי, "ולפעמים יצטרכו
לזחול על ארבע בחול הלוהט, כדי להגיע אל תחנת האיסוף והם שותתי
דם" ופתאום הוא היה לי כל כך רלוונטי, והסתכלתי על האוהבים
האמיתיים. תומר, שכל כך אוהב את אשתו ואילן הנשוי באושר  ודשה
ואנדי שלה שהיא כל כך מעריצה.
תומר כמו משוגע, מיהר כל כך שהוא הצליח למצוא חמישה מתוך
העשרה, אני מצאתי שניים דשה שלוש ואילן אף אחד. אני חושבת
שמכולם, תומר, הוא האוהב האמיתי. ליבי נחמץ כשחשבתי על אשתו
שזכתה לגבר כמוהו, שכל כך אוהב אותה.

שרון
היא כל כך יפה. אני שם לב שהמצלמה ממשיכה לפעול גם עכשיו.
ממוקדת. בה. מתעלמת מיתר המתחרים. כאילו אין אף אחד מלבדה.
כורעת על ארבע בתוך הבוץ. שיערה נדבק ללחיה. למצחה. נכנס לפיה.
היא מסיטה אותו בידיה המלוכלכות. משאירה פס חום על הלחי. היא
כל כך יפה.

אילן
הגענו לנקודה הבאה. תומר נסע לאורך שורת הדגלים עד שהגענו
למשטח הפיינט בול, שם חיכו לנו חברי הקבוצה הכחולה. המשימה,
עדכנו אותנו בקצרה להילחם. הקבוצה המנצחת יוצאת לדרך והמפסידה
מחכה לקבוצה הבאה. הם מספרים לנו שהם ראשונים וחיכו לנו ואנחנו
מעודדים. אנחנו במקום טוב. הבנות שלהם נראות ג'דאיות, ואני
מסתכל על שתי השבריריות שעושות רושם שמכה חלשה תפיל אותן לארץ.

אנחנו לובשים את הבגדים המיוחדים ואת המשקפיים. ונכנסים לזירה.
הקבוצה הראשונה שכל חבריה ייפסלו תהיה זו שתנצח. אנחנו תופסים
עמדות. גם הקבוצה השנייה תופסת. תומר מתחיל לירות ראשון. כמו
גולנצ'יק טוב, הוא מוריד את הבחורה הראשונה שנקראת על הכוונת
שלו. כל כך טוב שהוא לא שם לב ומקבל צליפה מכיוון אחד הבחורים.
קשה לי להסתתר והבטן שלי מפריעה לי אבל אני מכוון ומפספס. אני
מחפש מחבוא להתקדם עוד קצת.
לא רחוק ממני אני קולט את מאיה יורה כמו מטורפת. היא יורה בלי
לכוון וחוץ מהידיים שלה לא רואים אותה. כל המתקנים שבסביבה
מתמלאים בצבע אדום ואף בן אדם לא נפגע. אני מתקרב בריצה אל
עמדת היריב ומיטיב עמדות. ראש צץ אני מכוון ושוב אני מפספס.
תחושת ההחמצה צורבת לי בעור, ואני יודע שאני חייב שוב, והרובה
יציב לעבר הנקודה, אלא שהראש עכשיו במקום אחר.
מהמקום של מאיה נמשכות היריות. ואני מקשיב לשקט ושואל את עצמי
איפה דשה. למה אני לא שומע אותה. יד, אני מצליף ושוב מפספס.
והלחץ גובר. מאיה עולה לאוויר ואני לא מבין למה. דקה אחר כך
היא נצבעת בכחול. תומר מקלל, והיא צועקת עליו שישתוק, כי הוא
הראשון שנפסל.
הויכוח בניהם  מפריע לי להתרכז, ואני שוב רטוב כולי מזיעה קרה
ומלחץ. דשה עדיין שותקת. מה קורה איתה? אני מרגיש לבד במערכה,
ויודע שהקרב מוטל על הכתפיים שלי. ובינתיים אני מפספס. והקת
מחליקה תחת ידי. עוד ירייה. ועוד פספוס, וכולי מתמלא בצבע כחול
ומחניק קללה עסיסית. מצטרף אל שלושת שותפי למסע לאלף.
חברי הקבוצה השנייה רוצים לחסל את האחרונה אבל לא מוצאים אותה.
מישהו מהם מתרומם. ונצבע אדום. עוד שתי יריות, ואנחנו מגלים את
דשה מאחורי קווי האויב מרימה את הרובה שלה בתנועת ניצחון.
כולנו מתנפלים עליה בצווחות של אושר, היא מקבלת את הזכות
להתקשר ולקבל את המשימה הבאה, ויותר מזה, תומר מעביר לה את
המפתחות לרכב.  

דשה
אם היה לנו יין היינו פותחים אותו עכשיו. אנחנו ראשונים. תומר
מעביר לי את מפתחות הרכב, ואני גאה כל כך, למרות שאני לא כל כך
מצליחה להסתדר עם ההילוכים. מאחורה הוא נותן לי הנחיות מה
עושים ואיך. ופתאום הוא אומר "תעצרי" ממולנו, הרכב הירוק תקוע.
תומר יורד לפני שאנחנו מספיקים לעצור אותו. "מה הוא עושה
לעזאזל?" שואל אילן ואני מושכת בכתפיי.
מסתבר שהוא עוזר להם. יש להם פנצ'ר בגלגל.  והוא והבחור עם
הקוקו מוציאים את הגלגל הרזרבי. מאיה יורדת גם היא מהרכב.
משקיפה על שני הגברים מחליפים את הגלגל. פחות מחמש דקות, והוא
חוזר לאוטו, הרכב הצהוב מתקרב. הבחור עם הקוקו לוחץ לתומר את
היד. ותומר אומר לו "שטויות, גם אתם הייתם עושים את זה
בשבילנו" הוא מזרז אותם לעלות לרכב, לפני שהצהובים יעקפו אותם.
הם קופצים, הם חייבים להגיע לפני הצהובים, שמתעכבים בגלל שני
הרכבים שחוסמים להם את המעבר.
"מה עשית?" אילן כועס על תומר כשהלה עולה לרכב. ואני חושבת על
אנדי שעזר לכולם, גם בכלא ולימד אותם לקרא ולכתוב בסבלנות
אינסופית. "גם ככה אנחנו מנצחים היום.
"מה 'כפת לך לעזור?" הוא קורץ לאוויר, וחיוך מנצח יושב על
שפתיו. ואני  נזכרת בשיר של עמיחי: "אולי להם גם אנחנו נוציא,
את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא"

תומר
תקתקנו אותה במשימות, אחת אחרי השניה. וכל וי שסימנו, הפך
אותנו למאושרים יותר. ובאמצע היום, נפרדתי מההגה ודשה נהגה.
הייתי כל כך מרוצה מהקבוצה שלנו שעזרתי לירוקים להחליף גלגל
מפונצ'ר, מה יש? אילן כעס, שיכעס. הבנות התרשמו מאוד מהמעשה
שלי, ומאיה הגדירה אותו כמעשה אצילי. אני לא יודע אם הייתי
עושה אותו אם לא היינו מנצחים. אבל זה לא משנה.
ישבתי מאחורה, ויכולתי קצת לנוח, הרגשתי את הראש שלי נופל על
כתפה של מאיה, היא לא אמרה כלום. המכתב, היה בכיס של המכנסיים
שלי. לא הצלחתי להרחיק אותו ממני. הוא היה מלוכלך בבוץ
מהפעילות של הבוקר, ונזכרתי ביונתן בארגז החול בגן הציבורי.
בצחוק שלו. אחרי שהוא נולד, הדברים לא נעשו פשוטים יותר. לא
היתה לי עבודה קבועה. לא היה לנו כסף. וילד צריך להאכיל. וצריך
חיתולים. וצריך משחקים. וצריך. וצריך. וצריך.  היא הייתה עייפה
ועצבנית. ואני יצאתי מהבית הרבה כי גם אני הייתי עצבני.
ופעם אחת היא כמעט עזבה. זה היה אחרי שמצאתי עבודה באיזה מפעל
פלסטיק, והמנהל התעמר בי כל הזמן, אז בסוף פתחתי עליו את הפה.
אז ישר פיטרו אותי. אמרו שיש לי פה גדול. גם כן הפה שלי. כל
היום לא ידעתי איך אני מספר לה. שוטטתי ברחוב, עד שהצלחתי
להיכנס הביתה, והיא, היו לה רדארים, קראה אותי כמו ספר. ונתתי
לה. כי אני אוהב אותה. והיא ישר צרחה עליי שעוד פעם. ושאי אפשר
לסמוך עלי. ואני צרחתי עליה בחזרה שהיא לא יודעת מה אני צריך
לסבול בשביל לפרנס אותה, וכמה בן אדם יכול שישפילו אותו והוא
יסתום?
אז היא אמרה שנמאס לה. היא הולכת. היא התכוונה לזה. התחילה
לארוז את החפצים של יונתן בתיק הגדול, שקנינו לפני הירח דבש.
"השתגעת?" קפצתי עליה. והיא אמרה, לא, חזרתי לשפיות. ואני
התחננתי. הבטחתי מה שהיא רוצה. שאני אהיה בלוק. אטום. מה
שיגידו, שירקו עליי מצדי אני אנגב את הלחי ולא אגיב. אתעלם.
אני אהיה הכי מסור. והכי אחראי. אני מבטיח. בבקשה, תני לי עוד
הזדמנות. בשביל יונתן.
היא נעצרה. קלטתי את ההיסוס וניגשתי עליה, מתחפר במבטיה.
בבקשה, ליאתי. את יודעת כמה אני אוהב אותך. והיא נאנחה, והמבט
העצוב הזה בעיניים שלה. מה יהיה איתך? היא שאלה ואני לא עניתי,
רק כיסיתי אותה בנשיקות. אני אעשה מה שתגידי, אמרתי בין
הנשיקות. אני רוצה שתלך לטיפול, היא מיהרה לדרוש. עכשיו אני
נעצרתי. טיפול?! זה לא היה בארסנל המשפטים הקבועים שלה. זה היה
משהו חדש. ואני ידעתי שהיא דיברה עם מישהו, למרות שכבר הסברתי
לה אלף פעמים שלא צריך לרוץ ולספר כל מה שקורה בבית. לא תולים
את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אם יש בעיה, נפתור אותה.  
אבל לא אמרתי כלום. גררתי אותה למיטה, לפני שהיא תתחרט. באותו
לילה עשינו סקס, אחרי כמעט חודשיים. היה כל כך טוב, להרגיש
אותה שוב פעם. להיות איתה. התגלגלנו ביחד, ולרגע שוב שמעתי את
הצחוק המתגלגל שלה. והייתי מאושר כשהיא סיפרה לי שהיא בהריון.
כל כך מאושר שלקחתי אותה ואת יונתן לטיול. והעיניים שלה היו
עצובות.
המחשבות נעצרות. הגענו לסוף היום. עכשיו צריך לרוץ.

שרון
דשה עוצרת את הרכב, אני מכוון את המצלמה. כל הצלמים מצטרפים
אלי, מצלמים את המתחרים רצים לאורך הגדלים בארבע צבעים, לעבר
השטיח שבסופו עומד ירון. באמצע הדרך דשה נתקעת. "אי" קריאה של
כאב בוקעת מפיה, היא עיקמה את הקרסול. תנועה לא נכונה והיא לא
הצליחה לדרוך. תומר שרגליו נגעו בשטיח חוזר לאחור.
בתנועה קלה, הוא מרים אותה. "קדימה" הוא אומר ושוב מתחילים
לרוץ.  
ארבעת המתחרים מתנשפים על השטיח. ירון מביט בהם ומחייך. מנסה
לשמור על המתח. מחכה שהמצלמות יתפסו את הזויות הנכונות.  
"הקבוצה האדומה," הוא אומר, "היום אתם הגעתם" הוא משתתק שומר
על המתח. "ראשונים" קריאות של שמחה פורצות מארבע פיות שונים.
דשה קופצת על הרגל ונזכרת שהיא פצועה והכאב מתערבב בשמחה.
חיבוקים ולחיצות ידיים וארבעה אנשים זרים מתערבלים לגוש אחד של
שמחה ואושר.
אני נותן לכל הצלמים לעבוד. המצלמה שלי נסוגה אחורה.  ועשן של
סיגריה מסתיר את הפריים.

מאיה
הגענו ראשונים. הקלה. כזאת הקלה. היינו במצב רוח מרומם,
והרגשנו על פסגת העולם. ראינו את המתמודדים האחרים נכנסים
למלון עייפים ומותשים. ואנחנו היינו בלובי.
"איך אני מת לספר לאשתי על היום הזה, אומר תומר ומתמתח. אילן
רגוע, אומר שיש הפתעות שעדיף להשאיר לסוף. תומר מהנהן. שוב
חשתי צביטה שלי אין למי להתגעגע. אין אף אחד שיושב בבית שכוסס
את הציפורניים שלו וחושב איך אני מסתדרת, אם אני מתקדמת או
נכשלת. ההורים שלי אפילו לא יודעים שאני כאן. עם אבא שלי אני
מדברת פעם בחודש, וגם זה תמיד יוזמה שלי כשאני צריכה כסף. לאמא
אמרתי שאני לא אהיה זמינה. היא אמרה 'בסדר'. היא אף פעם לא
שואלת. מקבלת את הלא המהוסס שלי כמוחלט.
"בטח אנדי יהיה גאה בך" אני אומרת לדשה ולרגע היא כיווצה את
האף ואז היא אמרה, "אה, כן, בטח"
"שרון, בוא תצטרף אלינו" אומר תומר לצלם שחלף על פנינו. הוא
בחור צעיר. אולי בן 26. שומר על דיסטנס. הוא מהסס אבל מצטרף,
מתיישב על קצה הכסא, כאילו חושש שאם יתרווח, הוא יהיה באמת אחד
מאיתנו.
המוזיקה בלובי משתנה ומוזיקה של שנות ה-60 מתנגנת ברקע.
"מה זה" אומר לנו תומר ופונה אל הברמן "שים משהו טוב. שים
מזרחית" ושיר של אייל גולן מפתיע את השלווה שלנו. תומר מתלהב
ושר יחד איתו ואנחנו מגלים שלבחור יש קול טוב. ואז
"אאאאאאאאאאאאאאאא... מיום אביב בהיר וצח, אותך אני זוכר.."
אילן מזמין את דשה לרקוד, והיא מקרטעת לעברו על רגלה הפצועה,
ואז תומר מזמין אותי. ואני נענית ברצון. שרון מוציא את המצלמה
שלו ומתחיל לצלם.

שרון
שני זוגות רוקדים בלובי של מלון נטוש. הם לא שיכורים מאלכוהול,
ובכל זאת הם מאבדים את הראש. הבחורה היפה נמרחת קצת יותר מידי
על הבחור הצעיר. הבחור הצעיר נענה לה. הזוג השני מאופק יותר.
שני הגברים נשואים. שתי הנשים רווקות.
שיר של עמיר בנאיון ברקע, "כשאת עצובה, גם לי פתאום אין חשק"
הבחור הצעיר עוזב את הבחורה היפה. "אני צריך ללכת" הוא אומר
והודף אותה ממנו.
הבחורה מתפוררת על הספות.

תומר
זאת לא בגידה, אי אומר לעצמי. אתה לא בוגד בה. אתה לא בגדת בה.
היא הלכה. אני מזכיר לעצמי. היא לא רוצה אותך יותר. אני מוציא
את המכתב ושב וקורא אותו. ורוצה להתקשר אליה ושמח שהוא הגיע
בדיוק בזמן שאסור לי לטלפן. נזכרתי בערב ההוא. כשהבנתי למה היא
היתה עצובה. היא חזרה הביתה אחרי שכבר השתגעתי מדאגה לה ולילד.
שאלתי איפה היא היתה והיא ענתה שהיא עשתה הפלה.
"את מה?" שאלתי. והיא בשקט שהיא סיגלה לעצמה ענתה, עשיתי הפלה.
אני לא חושבת שזה יהיה נכון להביא עכשיו ילד. ואני איבדתי את
השליטה. פשוט השתוללתי שם, בבית. וצעקתי ושברתי את כל מה שהיה
על השולחן, ובסוף כשהיא המשיכה לעמוד חיוורת ולבהות בי משתולל,
הגעתי אליה. "איך עשית לי את זה?" שאלתי אותה, מטלטל את גופה
הרפוי "איך? איך? איך?" והיא לא הסתכלה לי בעיניים. מבקשת ממני
להפסיק. אז זרקתי אותה על הרצפה.
איך עשיתי לה את זה? איך? איך? איך?

אילן
היה כל כך נחמד הערב. ודשה, לאט לאט היא נפתחת ואני אוהב את
הראש שלה. אחרי שתומר פרש, נפרדנו. הצעתי לדשה לצאת קצת החוצה
לאוויר והיא הסכימה. רוח נעימה ליטפה אותנו ניסיתי לשבור את
השתיקה. לפעמים עדיף לא לשבור את השתיקה כי השתיקה שאחרי
השבירה, עוד יותר מעיקה.  
אני שומע אותה לוחשת לעברי משהו אבל כשאני חוזר ומביט בה, פניה
אטומות ומביטות לפנים. כנראה שדמיינתי. העיניים שלה נשואות
קדימה אל האורות המנצנצים של העיר.
"למי את מתגעגעת?" אני שואל. היא מושכת בכתפיים. "לאף אחד.
ואתה?"
"גם כן. לאף אחד" אנחנו ממשיכים לשתוק. ואני חושב על אשתי. פעם
ראשונה שאני חושב עליה. באמת. אני מתקרב לדשה ומנסה לנשק אותה.
היא נענית לי. אנחנו מסיימים את הערב אחד בזרועות השנייה.

מאיה
כל הלילה התחפשתי לשווארמה. שני סיבובים לימין שניים לשמאל.
דשה היגיע מאוחר ודאגתי לה. זה לא מתאים לגישת הדבקות המטרה
שהיא אוחזת בה. אבל לא רציתי להפריע לה. היא עם אילן. אבל היא
מתעוררת כמו פנתרה בחיוך רחב ואני חייבת לשאול איך היה לה
אתמול.  היא אמרה 'כלום' בהבעה כזאת שברור שהיה משהו ואני
התיישבתי לה על התיק ואיימתי לא לזוז עד שהיא מגלה לי.
היא עמדה מולי ידיה על המותניים מאיימת. "אין לי בעיה, רק
שהבנים יהרגו אותנו. אנחנו יכולים לצאת ראשונים" אז זזתי והיא
סיפרה שסתם, הם טיילו ודיברו והיה מאוד נחמד.
"ולא יפריע לאנדי?"  אני שואלת. "את תספרי לו?"
"אנדי הוא דמות מסרט" היא אומרת לי. מסיימת לארוז ועומדת בפתח
של הדלת. "את באה?"

דשה
כזאתי טיפשה המאיה הזאת. היא חשבה שאנדי הוא חבר שלי. והיא לא
עוזבת אותי, רודפת אחרי כדי לשאול מאיזה סרט הוא לקוח. "אנדי
דופריין" אני אומרת לה והשם מצלצל לה מוכר. מוכר?!  "חומות של
תקווה?" אני מנסה שוב, והיא אומרת אה, ואפילו לא  זוכרת אם היא
ראתה אותו בכלל.
אנחנו יורדות לחדר האוכל ותופסות מקום ליד הבנים. אני מחפשת
בעיניים של אילן ניצוץ של קרבה אבל הוא מקבל אותנו בשמחה רבה.
את שתינו. אני שולחת לעברו מבטים, אבל הוא לא משיב אלי מבטים.

אני מסיימת את ארוחת הבוקר בלי חשק. ואז הוא נזכר בי "תאכלי
טוב, יש לנו יום ארוך לפנינו" ואני מסיימת את כל מה שיש לי
בצלחת, כי זה מה שבן ברית טוב עושה. דואג לשני.

אילן
הבוקר הזה התחיל מעולה. אחרי שסיימנו ראשונים ולילה נהדר.
אמנם, זו היתה דשה, אבל היא היתה חיה. כבר שכחתי איך מזדיינים.
עם אשתי זה כל כך סטרילי, ו... פתאום היה רענן. כמו כל הטיול
הזה. כן, טיול. האחרים מתייחסים לזה כאל תחרות, אבל אני כאן
בשביל העניין ומזה יש לי בשפע. ככה עברנו את שתי המשימות
הראשונות של הבוקר, ולא ראינו אף אחד. היינו במצב רוח מרומם
ביותר.
ופתאום נהיה לי זנב. לכל מקום שהלכתי אליו, היא היתה צמודה
אלי. רק זה חסר, לי כן. שהמצלמות יזהו אותה ואשתי תראה את זה
בטלוויזיה. אני נשוי. כבר 20 שנה. באושר.

שרון
ארבעה מתחרים יושבים בתוך הג'יפ. הם רק ביום השלישי אבל הם לא
מפסיקים לחייך ולשיר. "הגביע הוא שלנו". המצלמה עוברת אליה.
שפתיה מהודקות זו לזו והיא לא שרה, עסוקה כל כך בלהיות יפה.
אני מנצל את הקרבה ומוריד את המצלמה עוד קצת אל המחשוף של
חולצתה, מתקרב. עוד קצת מתקרב. יכול להרגיש כמעט. והיא משנה
תנוחה.
"אבאלה", היא צועקת. מניחה את הידיים על פיה. מבטים עוברים אל
המקום שאליו היא הצביעה. מנוף גדול עומד בסוף שורת הדגלים
בארבעה צבעים.

תומר
"אנחנו יורדים מהרכב ומאיה אומרת "אני לא עושה את זה" ככה. בלי
להתיפייף ובלי כלום.
"מה אמרת?" אני לא מוותר. והיא חוזרת על המשפט שלה. באותן
מילים בדיוק. "אין מצב" אנחנו מתכנסים סביבה. זה לא שאני מת
עכשיו לקפוץ מהמנוף הזה כשרק הרגליים שלי קשורות. אבל אני אעשה
את זה. דשה הצולעת שלנו מתלהבת וקופצת על אילן בחיבוק נרגש.
ואילן אדיש. אבל מאיה לא עוזבת את האוטו. כאילו היא מפחדת שאם
תתקרב יותר מידי היא תגיע למנוף בעל כורחה.
"את עושה את זה" אני אומר לה.
"אני לא" היא מתעקשת ודשה מתערבת, "זה כיף" העיניים שלה נוצצות
כאילו היא זכתה כרגע בפיס. אנחנו הולכים למפעילים, הם אומרים
שכל חברי הקבוצה חייבים לקפוץ ואין מצב לוותר. ואם אחד מאיתנו
קופץ פעמיים? הם שוללים את האפשרות.

אילן
ישיבת חירום. מאיה מסרבת לקפוץ. מצדה נגיע אחרונים. מצדה שלא
נגיע בכלל. היא על המנוף הזה לא עולה. דשה מנצלת את ההזדמנות
להתרפק עלי ואני מחפש את ההזדמנות לברוח ממנה. אני מציע שאנחנו
נקפוץ, וניתן למאיה קצת זמן לחשוב. כך שכשהיא תהיה מוכנה לקפוץ
נוכל ישר לזוז.  
מאיה מתעלמת מן העובדה שהתייחסתי לקפיצה שלה כאל עניין של זמן,
דשה מאושרת ותומר מחמיץ פנים. שניהם הולכים אל המנוף, ואני
מתיישב ליד מאיה ומנסה לשכנע אותה בשקט לקפוץ.  
"אני לא קופצת" אומרת בלסת קפוצה.

שרון
שני מתחרים יושבים על התלולית. אחד מהם מבוגר, השנייה צעירה.
הוא מניח יד על שיערה ומלטף אותה. היא נרתעת, אך אינה זזה.
עיני שניהם נשואות אל ראש המנוף, שם מנופפת להם המתחרה
השלישית. הם מביטים בה כשהיא צועדת לפנים. גופה נתלה באוויר
רגליה בלבד קשורות בחבל אל המנוף והד קולות החדווה מתנגנים
בואדי כולו.
המתחרה השנייה מסיטה את מבטה.

תומר
דשה קופצת ראשונה. היא כל כך מתלהבת מזה ואני מת מפחד, הולך
להשתין לפני שאני עולה על הדבר הזה. זה מפחיד. הנוף מהמנוף,
אדיר ולפני נפרש ואדי ענק ירוק. אני שואף את האוויר בזמן
שהמפעילים קושרים לי את הרגליים. אני רוצה ללכת ולברוח, אבל מה
אני אגיד לאחרים? שגם אני פחדן? וחוץ מזה, זה לא בשבילי, זה
בשביל ליאת. הניצחון הזה הוא קודם כל בשבילה.
המחשבה האחרונה שמלווה אותי לפני שאני מתקדם עוד צעד אחד, זה
שאם החבל, ישתחרר, ואני אפול ואמות, ליאת תהיה מאושרת. אני
מרגיש עווית בלב. וחושב על הצחוק שלה, מקווה שזו תהיה המחשבה
האחרונה שלי, אם באמת יקרה לי משהו.  

דשה
אני מגיעה אליהם בעיניים בורקות ואני קולטת איך הוא מתחיל
איתה. איך הוא מניח את היד שלו על הראש שלה, ואומר לה  מילים
רכות. בוגד. אני הולכת מהם. משהו נופל לעל הארץ, לא רחוק ממני.
אני מרימה אותו ומסתכלת למעלה. תומר באוויר, ואני מנחשת שזה
מכתב בשבילו. אני לא מתאפקת וקוראת אותו.  

מאיה
"תורכם" תומר כבר ירד מהמנוף בא אלינו במבט מאיים. אילן מתרומם
ומושיט לי יד. אני לא מבינה מה היה לא ברור בדברים שאמרתי. אני
לא מתכוונת לקפוץ. אני לא יודעת למה. פשוט לא. כן אני מפחדת.
אני לא מסוגלת לחשוב על זה. הקבוצה הכחולה מגיעה והלחץ של תומר
גובר. "תעלי למעלה" הוא אומר לי בפקודה.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות"  אני עוד יותר מתעצבנת.
"אני כן. כי בגללך אנחנו נפסיד"
"אז נפסיד"
"עכשיו את עולה למנוף!"
"אני לא אשתך שתגיד לי מה לעשות, אתה שומע?" הוא שמע, כל כך
טוב, שהוא פשוט התנפל עלי וחשבתי שעוד רגע הוא ירביץ לי. אילן
התערב ועמד בנינו. ותומר הצליח לדחוף אותו ולא אותי.
"היא תעלה למעלה." הוא אמר לאילן. ואני התרחקתי משם.
"אתה לא יכול להכריח אותה, תומר" אילן עמד על זכויותיי. "אסור
לך"
"אנחנו באנו כדי לנצח" מתערבת פתאום דשה לטובתו של תומר. "לא
כדי להפסיד."
"ואם נפסיד, מה יקרה?" שואל אילן. וכולם שותקים.
אם נפסיד, מה יקרה?

תומר
הלכתי משם. אדום. ראבק. מה יקרה אם נפסיד? אין לי סיכוי להחזיר
אליי את אשתי. זה מה שיקרה. חושב על הערב ההוא. הערב שבו הרסתי
הכל. הוא נגמר בבית החולים. התפרים נפתחו, והיא דיממה. ואני
ישבתי מחוץ לחדר שלה והתפללתי. בחוץ, כי ההורים שלה לא נתנו לי
להיכנס. הם אסרו עליי. וגם אחרי שהיא השתחררה הם אסרו עלי
לראות אותה. הם איימו עלי שהיא אמנם מרחמת עלי ולא הגישה נגדי
תלונה במשטרה אבל אם אני אציק לה הם בעצמם יגישו את התלונה.
אני יודע שהם סתם איימו, הם לא יכולים אבל זאת היתה בקשה שלה.
אז שמרתי על מרחק.
הם אלה שהביאו לי את יונתן לגן הציבורי פעם בשבוע. אותה ראיתי
רק מרחוק, הולכת. יפה כל כך. חיוורת כל כך. הוי, יפה שלי. רק
את הטוב רציתי לתת לך. ואני יודע שאני יכול. אני מכיר כל נקודה
בך. כל נים ונים שבך קשור אלי. איך את יכולה ללכת ממני?
עד שבאה הבקשה הזאת. גט. היא לא רוצה אותי יותר. אמרתי להורים
שלה שאני לא מדבר עם שום עורך דין ושום מגשר לפני שאני רואה
אותה. היא תדבר איתי. זה המינימום. היא הסכימה. לקחתי אותה
למסעדה רומנטית, שהיא אוהבת, וככה לאור נרות אמרתי לה שאני
מצטער, איבדתי שליטה. אני אוהב אותה.
אתה לא עושה את זה קל יותר, תומר, היא אמרה לי.
אני לא רוצה את זה קל יותר. אני לא רוצה את זה בכלל. עניתי.  
ככה שתקנו איזה שעה. ואני בהיתי בה עד שהיא אמרה שהיא עייפה
ורוצה לחזור הביתה. היא לא רוצה שאני אהיה חלק מהחיים שלה.
ברגע הראשון רציתי לקרוע את הדף. היא אשתי. אני לא אתן לאף אחד
לקחת לי אותה. התחתנו וזה לנצח. לתמיד. אפילו שהיא חושבת שמסמך
אחד יכול לפרק את הנצח הזה. המכתב שלי. אני מחטט בכיס, הוא
נעלם. איפה לעזאזל המכתב שלי?

דשה
אני קוראת את המכתב של תומר ולא מאמינה. גירושין? הוא? הבעל
הכי מסור שראיתי בחיים שלי? זה שכל כך דואג לאשתו ומדבר עליה
כאילו היתה אוצר. הוא - גירושין?
הוא יושב בצד. ואני באה אליו, נותנת לו את המכתב. "היא בגדה
בך?" אני שואלת וחושבת על אנדי שלי, שהוכנס לכלא באשמת שווא.
"מה פתאום. אני בגדתי בה" הוא אומר. ואני מופתעת. הוא הנהן.
"הבטחתי לה שאני אוהב אותה. תמיד. ושאני לעולם לא אפגע בה"
"אבל אתה אוהב אותה" אני אומרת ולא מקבלת שום מענה.

שרון
היא לבד. אילן עלה על המנוף. ותומר ודשה נעלמו בכיוון השני.
אני מצלם אותה, ככה, עם הידיים על האוזניים. לא רואה ולא
שומעת.
"למה התחלת להיות צלם?" היא מדברת אל המצלמה, ואני מבין שהיא
פונה אלי.  נבוך. אני אוהב לתעד. עולה בי המחשבה. חושב על כל
הרגעים שתיעדתי. רגעים שקפאו במקום. חושב על הרגע הראשון
שהקפאתי.
שכונת מגורים נעימה ומטופחת. בית בורגני. סלון. דפיקה בדלת.
אבא, אמא ושני חיילים במדים. קצין וחיילת. "היה אסון", אומר
הקצין והחיילת מביטה לרצפה. ההורים נמצאים במרכז הפריים של
המבטים. קול חד בוקע מגרונו של האב. האמא בוהה. והילד, הנער,
שנותר מחוץ לפריים עומד ובוהה. מתעד את הרגע בלי מצלמה. רגע
אחד - שקפא.
אני לא עונה לה. רק ממשיך לצלם אותה.

מאיה
אני רואה אותם קופצים אחד אחרי השני. הקבוצה הכחולה. הקבוצה
הירוקה מגיעה גם כן.
"מה קורה?" ליאור, הבחור עם הקוקו בא אלי. ושואל למה אנחנו
תקועים. אני אומרת לו שאני לא קופצת, ושאנחנו צריכים לחכות עד
שכל הקבוצות יסיימו ואז עוד חצי שעה ולצאת לדרך. "חבל" הוא
אומר לי. ושואל אם אני רוצה שהוא ילווה אותי. אני מסתכלת עליו
ועל כל היתר.
"תעלי, אם לא תרצי, את תמיד יכולה לרדת"
"אני מפחדת" אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה. את
הלחץ הזה רק מלהסתכל.
"אני יודע, אחרת כבר מזמן היית קופצת." הוא נעים לי, ואני רואה
את תומר מסתכל עליי. אני יודעת שהוא לא אוהב שאני מדברת אם
ליאור, כי הוא מקבוצה אחרת, אבל הוא לא מעניין אותי. אני הולכת
בעקבות ליאור. הידיים שלו נעימות לי ואני מרגישה בטוחה יותר,
כשהוא שומר עליי בעלייה למנוף. אני נתקפת בחילה ורוצה לרדת.
"אל תדאגי, אני שומר עלייך" ואני יודעת שגם חברי הקבוצה שלו לא
מרוצים. הם מאבדים את היתרון שלהם עלינו.
אנחנו עולים לאט לאט. אני מאבדת את היכולת לנשום. תמיד חשבתי
שלנשום זה משהו טבעי, מסתבר שטעיתי. צריך להתאמץ. הנוף מעורר
בי בחילה. "את לא חייבת אם את לא רוצה" הוא אומר לי ואני נמלאת
אומץ. הם קושרים לי את הרגליים.  ואני רוצה לצעוק שדי. תשחררו
אותי. ליאור מחזיק לי את היד ומסתכל לי בעיניים. מעביר אלי
עצמה שלא ידעתי על קיומה. "את תהיי בסדר" הוא אומר לי.

תומר
מאיה באוויר. אני לא מאמין למראה עיניי. מאיה העקשנית באוויר.
כל כך בקלות הוא שכנע אותה, הבחור הזה. כמו יונתן בגן, שמתעקש
על משהו מסוים וכל המטפלות נלחמות בו ואיך שאני מגיע הוא שמח
ועושה מה שאני אומר. כמה נלחמנו בה, ככה היא התבצרה.
אני מסתכל על הנייר שדשה החזירה לי. אני יודע שאין לה אף אחד
עכשיו. והיא כבר לא שולחת את ההורים שלה עם יונתן. לפעמים אני
מצליח לגנוב איתה משפט, אבל בדרך כלל היא נמנעת ממני. בפעם
האחרונה שנפגשנו, אמרתי לה שהשבוע אני לא  לוקח את יונתן. היא
אפילו לא שאלה למה. רק משכה בכתפיים.
"אני עדיין אוהב אותך" לא התאפקתי והיא מאוד התאפקה. נושכת את
השפתיים חזק חזק.
"אני השתניתי" אמרתי לה. "אני אלך לטיפול" היא הנהנה בעצב.
"אני יודע מה כולם אומרים. שאם זה קרה פעם אחת זה יקרה עוד
פעם. אבל זה לא יקרה"
עכשיו היא הרימה אליי את העיניים. "זה לא קשור ללילה ההוא" היא
דיברה כל כך בשקט, ואני לא הבנתי. "פעם חשבתי שאתה אוהב אותי.
שאני לא אצליח למצוא מישהו שיאהב אותי כמו שאתה אוהב אותי. אבל
אתה לא מסוגל לאהוב אף אחד חוץ מאשר את עצמך"  
"זה לא נכון!" התפרצתי.
"חשבתי שבאת לכאן כדי לראות את הבן שלך" הסתכלתי על הבן שלי
מטפס על המגלשה. כמה הוא גדל. יש לו את העיניים של אמא שלו.
וכשהוא מאושר, יש לו צחוק מתגלגל כזה.
אני אוהב אותה, ולכן אני צריך לשחרר אותה. אני מביט במסמך.
מקומט כמו לבי וכמוהו קרוע בקצוות. אחרי כן,  חוץ מיונתן לא
יהיה לנו שום קשר. אבל אני יודע שאם אני אוהב אותה. אם אני
באמת אוהב אותה אני צריך לשחרר אותה. היד שלי רועדת. העט נוגעת
בדף. אני שוב פעם מרים אותה. משהו בתוכי משתחרר ואני חותם
ובוכה.

שרון
התחרות נסגרת. מצלמה 1 +2+3 מצלמות את המנחה. מצלמות 4,5,6,
ו-7 מצלמות את המתחרים. מצלמות 8 ו-9 את הזיקוקים וכל השאר
מצלמות את התפאורה ואת יתר המועמדים. המצלמה שלי עוברת על
פניהם של חבורת המנצחים שלא זכו בפרס הגדול.
דשה- שלמדה להתחבר.
מאיה- שלמדה להתגבר.
תומר- שלמד לאהוב.
ואילן- שלמד שאין כמו בבית.
אני עדיין מתעד. מנציח רגעים. הם קוראים לי לבוא לחיבוק
קבוצתי. אני מכבה את המצלמה.
OFF.

מתוך הסדנה הפ"ג: טיפול קבוצתי