זהו התחרפנתי.
ואני לא צריך שיגידו לי את זה, אני יודע כשזה קורה
הרגשה שבא לך לצעוק ולהשתגע על כל העולם
או לפחות כמו ההרגשה להתקע בלי כסף באמצע יום חם ולראות את
כולם שותים קולה קרה.
האמת שאני טיפוס של מים, אבל רק קולה קרה ביום חם כשאין לי כסף
תוציא אותי מאיזון.
אז אחרי הרבה זמן שלא ממש כתבתי החלטתי לנסות לרשום את מה
שעובר לי בראש, וזה לא פשוט, בכלל לא.
בנוסף ללא להיות פשוט זה גם לא ממש הגיוני ולא ממש שומר על סדר
או כיוון, אבל אלה המחשבות שלי אז זה ענין שלי ולא ממש איכפת
לי.

זה תמיד מתחיל כשאתה חושב שיש לך משהו ממש חשוב להגיד (לכתוב)
ובראש הכל מסתדר,
המשפטים והכל נכנס למקום כמו מכונה משומנת, מזה משומנת.. כמו
סרט פורנו, אבל כשכותבים? איפה.. משפט וחצי בלחץ
ואיפה כל השלוש שעות של רעיונות טובים כשהיית במקלחת,
בשירותים, באוטובוס ובשאר מקומות
שאין מצב בעולם שהיית כותב את כל הדברים המיוחדים שעלו לך
בראש, ולמה?
כי מרפי בן זונה.
אופנוענים אומרים שמרפי יוצא איתך לכל רכיבה ויש לו קסדה
משלו.
אני חושב שהוא הולך איתנו לכל מקום, ואם כבר הוא יוצא עם מישהו
לרכיבה זה רק לכיוון הבורסה, כדי לאסוף את האמא הזונה שלו חזרה
הביתה.

זה לחשוב שיש לך משהו טוב להגיד ולהגיע ולגלות שאין לך כלום,
כמו  לרוץ לשירותים בלחץ ואז יש לך רק פיפי...
ולמה אני חוזר ומדגיש את זה שוב?
כי גם לי פתאום אין משהו חשוב להגיד...ואני יודע שבשניה שאני
אכנס למקלחת כל הרעיונות יצאו ויזרמו כמו המים שמעליי. כאילו
כל המים שבכינרת יהיו זרם הרעיונות שלי,
במחשבה שניה הכינרת מייצגת יותר את זרם הרעיונות שאין לי.

ראיתי הצגה לא מזמן על נער שמחפש את העולם, מחפש את מקומו
בעולם. וזה היה אמור להיות משהו עם מסר חינוכי כזה, משהו
בסגנון של תחיה את הרגע, מי יודע מה יהיה מחר.
ובאיזה מקום אנשים אשכרה חשבו שזה איזה שהוא מסר ששווה להפוך
להצגה, לא ממש יכולתי לשים את האצבע מה הכי בנאלי בהצגה הזו,
הדמויות, העלילה הפושרת והלא מצחיקה או העובדה ששומעים את אמרת
הכנף הנדושה הזו כ"כ הרבה פעמים שבא לי לבקש החזר על הכרטיס או

יותר נכון על הזמן שביזבזתי שם.
זה כזה טרנד למחזר היום, שגם רעיונות מתחזרים והופכים להצגות
זולות חסרות מסר אמיתי.או לפחות הומור שישכיח ממך שהגעת לכאן
ברצון ולא כמו באיזה הצגת תיכוןצבא ואשכרה גם שלמת על מה שנראה
כמו ערמת גללים מזוהמים עטופה באורות צבעוניים וכסאות נוחים.
ולמעשה זה בעצם מחזיר אותי שוב לאותו מרפי בן זונה. ולמה?
כי גם אותם אנשים שכותבים את ההצגות או את הסרטים שאנחנו
רואים, ברגע שהם יושבים לכתוב
משהו יוצא להם חרא, למעשה לא יוצא להם כלום, בדיוק כמו שאני
יושב על המחשב.
הרי מישהו באמת חושב שסתם יצא אבא גנוב 3?? לא היה מספיק אחד?
היה.. בהחלט היה, אבל מה לעשות שמי שכתב את התסריט לא יכל
לכתוב שום דבר חדש.
אז מה עושים? ממחזרים, ואנחנו מערכת טיהור השפכים הגדולה בתבל
שתקבל כל חרא ותציג אותו לראווה

מה שאני בעצם אומר שלכל אחד יש מעין מרפי קטן בתוכו, שהוא
פינמי שלו,
ואני יודע שעכשיו אתם קוראים את זה וכועסים שאני בעצם אומר
שאמא שלכם זונה
קצת.. (למראת שאתם לא באמת יודעים מי האבא שלכם) תנסו להיזכר
מה הדבר הכי טיפשי שבגללו קיללתם? מה הדבר הכי טיפשי שבגללו
התעצבנתם (מרוקאים זה לא בשבליכם) מה   הדבר הכי טיפשי שבגללו
שברתם את הכלים
הדרך הכי פשוטה להרגע, היא שניה לפני שכל הפיוזים קופצים לכם,
לפני שהעצבים מחממים את האונה הקדמית תחשבו, עוד עשרים שנה...
זה באמת ישנה משהו?
ולא סתם אמרתי עשרים שנה, אתם זוכרים את הבחור שרצח מישהו
בסכין כי הוא תפס לו את החניה? בטוח אתם זוכרים כי היו כמה
כאלה.
אם אותו בחור היה חושב שניה קדימה שאם הוא לא יעשה כלום עוד
עשרים שנה הוא לא יזכור את זה בכלל, אבל מצד שני אם הוא ידקור
את הבחור אולי יש מצב שעד אז הוא ישתחרר מהכלא,
אז נכון, אני יודע שגם כשאתם כועסים אתם לא מתרוצצים עם סכינים
(שוב מרוקאים זה לא בשבילכם) אבל גם לכעוס סתם זה מיותר.
אסור לתת לדברים הקטנים להוציא מאיתנו את מה שלא היינו רוצים
שיראו ולא לשכוח.
כמה מזל שאמא של מרפי השתמשה בקונדומים ונולד לה רק בן אחד...