אני יושבת פה ושותה בירה, חשבתי שזה אולי יקהה קצת את הכאב
אבל איכשהו זה מחזק אותו... זה מצחיק שתמיד פונים אל הכתיבה
כשממש עצוב ולעיתים שוכחים אותה כשהמצב ממש טוב, כשמאושרים,
מתי שזה לא יהיה...
זה מצחיק שחשבתי שאני אהיה חזקה, לפעמים אני פשוט חושבת שאני
חזקה הרבה יותר ממה שאני באמת!
אז חשבתי שאני אכנס לתוך הסיפור הזה ואצא כמו גדולה, בלי שברון
לב מיותר כי את זה כבר חוויתי בעבר ואמרתי לעצמי שדי! באמת
די!
אז עכשיו אני פה... שותה את הפאקינג בירה הזאת שלא עוזרת לי
ובוכה כמו ילדה כי הלב שלי נשבר! כי נתתי לו או כי פשוט יצאתי
טיפשה.
אז נכנסתי לזה... עמוק מידי! חזק מידי! מהר מידי!
הכנסתי אותך לחיים שלי וחשבתי (באמת ובתמים?!) שיש לי ידיד.
ואני בכלל לא מאמינה בידידים! אבל לך הייתה חברה, מישהי שרצית
להציע לה נישואין אז גרמתי לעצמי להאמין בידידות.
כן! נמשכנו אחד לשני מהשניה הראשונה שהכרנו.
כן! רצינו לנגוע אחד בשני מהשניה הראשונה שהכרנו
וכן! ידעתי עמוק בפנים שזה ממש לא ידידות! זה מעבר.
נסחפנו לשיחות ארוכות כל לילה וכל יום! לא הרפנו אחד מהשני.
לא ראינו אחד את השני, למעט 2 קורסים שלמדנו ביחד במכללה.
ואיכשהו הקשר התחזק והתחזק והתחזק.
טסת אליה ל-11 יום! אני לא אשכח את ההודעות שהיית שולח לי.
למרות שבעצם לא קרה בינינו כלום והיינו רק בתחילת הקשר הראית
געגוע שהבנתי מאיפה הוא בא! כי גם לי היה את אותו הגעגוע.
חזרת לארץ ומאז, לא עזבנו אחד את השני. לא נתת לי לנשום
בלעדיך.
הצפת אותי בטלפונים והקשר שלך ושלה החל להתרופף.
ידעתי שבקיץ אתה טס אליה, ואמרתי לעצמי:"אנחנו לא מדברים על
רגשות אז הם לא קיימים", אני לא אומרת את מה שאני באמת מרגישה
אלייך אז זה לא באמת נמצא שם!
ובעצם... אהבתי אותך אהבה גדולה. אתה זה שמשכת אותי לכיוון
ואני לא עצרתי בעדך! בטיפשותי...
יצאנו פעמיים לבירה, היה כל כך טוב!!! פילרטטנו כל הערב, בכל
פעם! זה גלש לטלפונים... הייתי אצלך ולא קרה כלום.
אני הרגשתי כמו גיבורה, שאני באמת יכולה לשכב איתך ולנתק את
עצמי. שיש לי היגיון בריא - שיש לך חברה ואתה לא תעזוב אותה
לעולם! ואתה תהיה שלה בסוף וזה היה הגיבוי שלי.
שקרים על גבי שקרים!!
ומרוב שהרגשתי גיבורה יצאתי עם אחר, שהיה ממש מקסים והרגשתי
שממש זורם לי איתו, שבעזרתו יש לי את הסיכוי להינצל ממך. חשבתי
לעצמי שאני לא אתן לך להרוס את זה. מי היה מאמין שאני אהרוס את
זה בעצמי?!
היה לך נורא קשה לשמוע שיצאתי איתו, במיוחד לאור העובדה שלא
הפסקתי לשבח אותו בפנייך. ואז חשפת את מה שליבך באמת מרגיש..
שהתאהבת! בי! שאתה לא רוצה שאני אהיה עם אחר. אבל מי אתה
שתדרוש דבר כזה בכלל?? הרי אתה עם אחרת.
לא נתת לי ללכת כמו שאני לא נתתי לך!
ובידיעה שאתה תפוס המשכתי בדרכי.. בדרך הגבורה, הישר אל התהום
שאני עומדת לפניה כעת.
הפכנו מבלי שנדע לזוג, שרואה אחד את השני כל יום! שנושם אחד את
השני. שמדבר ישר על הבוקר וממש לפני שהעיניים נעצמות ומרגיש את
הדברים הכי חזקים שיש!
קנית לה טבעת, לא כי רצית, כי ידעת שאתה חייב! שהיא מצפה לזה,
ואחרי 7 שנים איך שלא תצפה??
היא חיה שם, בחו"ל כבר 5 שנים. הקשר שלכם זה ביקורים. זה
תקופות קצרות. שלנו היה 3 חודשים רצופים! מהשניה שחזרת מחו"ל
לא עזבת אותי! לא היית מוכן להרפות!
שכבנו... ומאז לא הפסקנו. אני לא יכולה להסביר עד כמה הקשר
שלנו חזק. זה אפילו קצת פתאטי עכשיו לרשום את זה.
התאהבנו חזק! חזק מאוד!
מאותו הרגע שהעלנו את הנושא הקשר שלנו הרחיק לכת! הרגשות הפכו
להיות חזקים. המגע הפך להיות קרוב יותר.
וזה רק התחזק והתחזק והתחזק...
ותמיד מעלינו חגה לה העננה הזאת של הטיסה שלך, הענן השחור.
זה היה חודש... ואז 3 שבועות... ואז שבועיים. והחלטתי שדי! אני
לא יכולה יותר! מה הטעם בזה? מה הטעם בלאהוב אותך כל כך אם אתה
טס אליה?? אמרת לי שאתה מבולבל. תמיד היית מבולבל! שאתה לא
יודע אם להציע לה או לא ושאתה אוהב אותי כל כך! ושאני משלימה
לך את החלק שהיא לא! שהיא בדיוק כמוך: ישרה, שקולה, מתכננת
קדימה ואני? בדיוק להיפך, אני מאזנת אותך, אני החופש שלך, אני
החפיך שלך, אני מראה לך שתמיד יש צד טוב בכל דבר. ושתמיד עדיף
לצחוק מאשר לבכות ותמיד, אבל תמיד, צריך להיות שלם עם ההחלטות
שנלקחות בחיים ולעולם לא להצטער על מעשים שכבר נעשו.
אז נפרדתי ממך, אמרתי לך שדי! זה בלתי אפשרי!
ובבוקר המחרת התקשרת אלי בוכה, דומע כמו מטורף ומבקש ממני
להיות שוב בחיים שלך! הגענו לרמות אינטימיות מאוד גבוהות, הכי
גבוהות שהיו לי! אתה עטפת אותי בריגשיות הזאת שלך, באהבה הזאת,
ולא יכלתי לסרב, ראיתי את הפנים שלך רטובות וידעתי שאתה אוהב
מאוד, וגם אני. אז עוד שבועיים... נהנה עוד קצת ואז תטוס ורק
אז נתמודד כי הכאב הרי הוא אותו כאב.
ובאמת, עבר לו שבוע... ופתאום אנחנו ניצבים לפני הטיסה שלך,
ואנחנו באמת בסדר,כן..,קצת כואב אבל כשראיתי אותך היה לי כל כך
טוב ואמרתי אוקיי הוא יטוס ויעשה את ההחלטה שלו ואני אקבל
אותה. ואני אפילו באמת מרגישה שאני יכולה להתמודד איתה.
אבל אתה... אתה החלטת לא להרפות! טסת לפני יומיים, יום שלישי
הגדול שאותו לא אשכח בחיים.
חשבתי עלייך כל היום, לא נשמתי לדקה. ידעתי שאתה תיצור קשר אבל

לא האמנתי שבאותו היום...
אבל התקשרת ואמרת שאתה לא יכול להסתכל עליה ושזה לא אותו דבר,
שאתה אוהב אותי ומתגעגע אלי ורוצה להיות איתי.
מה לעזאזל אני אמורה לחשוב?? אוטומטית התקווה נכנסה לי ללב!
תקווה חזקה, כל כך חזקה שאני כרגע לא מתפקדת בגללה!
נתת לי להרגיש שאין לה מקום בחיים שלך יותר. יום למחרת כבר
הצהרת בפניי שאתה רוצה לחזור לארץ, שזה סיוט מתמשך שאתה רוצה
להתעורר ממנו! מה זה נותן לי להרגיש? חשבת על זה לרגע?? ברור
שלא הרי אתה רצית לפרוק! רצית לשפוך, שפכת את כל הזבל הזה עלי!
והתקשרת בכל פעם שיכלת!
והיום.. היום עשית צעד ואמרת שאתה חייב לתת צ'אנס, בשבילך...
בשבילה. בשביל קשר של 7 שנים... אתה לא מבין שהקשר הזה אבד כבר
מזמן?? אתה הרשת לעצמך להתאהב במישהי אחרת, לא עושים דבר כזה
אם יודעים שאתה שייך לאחרת ואותה אחרת שייכת לך! זה  לא אמור
לקרות!! אתה חושב עלי כשאתה איתה. אני מאמינה שאם זה באמת היה
הדבר הנכון ושאם באמת נועדתם זה לזה אז היית מרגיש שעשית טעות
איתי ברגע כשהיית רואה אותה, אבל אתה מרגיש שהטעות היא להיות
שם.
אמרת לי שאתה צריך לתת ניסיון נוסף ושקשה לך והבכי מציף לי
הנייד. הדמעות עברו מהעיניים שלך לשלי. אמרת שאתה לא יכול יותר
להתקשר אלי שאתה תשתדל לא להתקשר ולהיות חזק.
אמרתי לך שאני רוצה שתחזור. אני מודה! הרגשות גברו עלי ואיך
לא? הרי אמרת שרע לך שם וטוב לך איתי, ושנינו יודעים את זה.
אמרת שאתה יודע שאתה צריך לסיים את זה, אבל בכל זאת אתה נותן
צ'אנס.
הדבר הכי נוראי שנתת לי זאת התקווה.
היא זאת ששברה אותי אחרי השיחה שלנו.
אני לא יודעת אם תתקשר שוב.
אני כן יודעת שאני לא אשכח אותך לתקופה ארוכה.
אני כן יודעת שאתה לא תשכח אותי למשך הרבה מאוד זמן!
ואני יודעת אני פשוט יודעת שזאת אחת הטעויות הכי גדולות שלך
ושתתחרט עליה, אבל... זה כבר משהו שאתה תצטרך להתמודד איתו.
אני רק צריכה לאחות את הלב ולקוות שזה יעבור מהר.
בהצלחה...


חלק ב'

כמה זמן עבר? 18 יום, למיטב ידיעתי. אמרת שיותר לא תתקשר.
באותו היום עברתי התמוטטות עצבים. מעולם לא בכיתי ככה, מעולם
לא הרגשתי שנשבר לי הלב ברמה שכזאת. לא ידעתי איך להתמודד אבל
ידעתי שאני חייבת. חשבתי באמת ובתמים שזהו! יותר לא תתקשר.
שוב יצאתי מטומטמת?? הייתכן?!
באותו הערב התקשרת, כי היית חייב לשמוע את הקול שלי. לא! לא!
לא!
תעמוד מאחורי ההחלטות שלך! שיגעת! הטרפת! מספיק!
משכת אותי, ליתר דיוק, גררת אותי לתוך תהום האהבה האינסופית
שלך כל כך הרבה פעמים ב-18 יום המחורבנים האלה!
אמרת לי שאתם רבים, שאתה לא נמשך אליה יותר, שאמרת לה שאין לכם
חתונה באופק. לי אמרת שאתה מתגעגע אלי שאתה רוצה לחזור לארץ רק
בשביל הנשיקה והחיבוק.
להיות אדישה לזה? הלוואי ויכלתי! נשאבתי, באמת, נשאבתי.
עם כל האהבה שלי ידעתי שאני לא אחזיק מעמד. השיחות שלנו הפכו
להיות בלתי נסבלות מבחינתי. הרגשתי שאתה רוצה אותי כמשענת,
ואיך תשען עלי?? הרי על כל דמעה שאתה מוציא אני מוציאה
שתיים... היכן בדיוק המשענת? אני משענת רעועה שברגע שמניחים
עליה משקל קל ככל שיהיה היא נשברת לגמרי.
לא הפסקת! המשכת לבכות,להגיד לי שרע לך שם! ואני ספגתי את זה
וספגתי וספגתי.
ובכל פעם ששאלתי למה אתה לא חוזר, אמרת שאתה לא יכול שזה קשר
של 7 שנים וקשה לפרק דבר כזה. אני מבינה את אז אבל תפסיק
להתקשר אלי. ולא הפסקת... תמיד המשכת.
הגעתי לסף אמרתי לך לא להתקשר אלי יותר! הייתי נחרצת.
בערב שתית ובלילה שיכור כלוט התקשרת. הסכמים איתך הם לא ממש
הסכמים... במיוחד לא כשהרגש אצלך הוא במקום הראשון ולכן אתה
עוד שם,איתה. הרגש גורם לך להישאר וגורם לך לרצות לחזור.
השיחה למען האמת הייתה טובה. טובה מידי. דיברנו על האהבה שלנו
שאתה רוצה כבר לחזור, שאתה הכי אוהב בעולם, והיה לי טוב! היה
לי ממש טוב, שוב הסם הממכר הזה.. האהבה הדוחה הזאת.
ניתקנו ובכיתי... אחרי שנשבעתי שיותר לא אבכה! אתה שובה ושובר,
שובה ושובר!
עשיתי ניתוחים חוזרים על השיחה, לא מצאתי סיבה אמיתית ל-למה
אתה עוד שם? לא טוב לך. למה אתה נשאר?
המסקנה היחידה הייתה שאתה רוצה להיות שם, טוב לך שם באיזושהי
נקודה, שאתה עוד כל כך אוהב אותה ולא מוכן לוותר על הקשר
שלכם.
אז למה לא לוותר על שלנו? למה להתקשר אלי? הרגשה טובה זה לא
נותן לך, הרי היא שמה לב שיש משהו באוויר, היא לא טיפשה. אתה
דבוק לנייד שלך וקופץ בכל פעם שיש צפצוץ של פאקינג SMS הרי
טלפון אתה לעולם לא תקבל ממני!
למה להגיד לי מילים כל כך יפות אם טוב לך שם? למה לדבר על זה
שאתה בא אלי ישר כשאתה נוחת? למה??
ובכל פעם שאני חותרת לאזור אתה מספק לי תירוצים ולא תשובות.
מה ההבדל אתה שואל?! תשובות מניחות את הדעת! מקנות לאדם הסבר,
גורמות לאדם להבין. תירוצים מה הם? הם שקרים או בלה בלה בלה או
סתם תקליט שחוזר על עצמו שאין לו שום הוכחה ממשית, שום דבר
בפועל לא מחזיק את התירוץ, אם כבר הסביבה סותרת אותו ומראה
תמיד אחרת.
בכל אופן, אני החלטתי שזהו! די! והפעם באמת.
אני לא אמתין עוד חודש ואני לא אמתין בכלל!! כבר הייתי פקעת
עצבים, יאמר לזכותי או שלא לזכותי שעדיין אני כך היום.
החלטתי שוב להגיד לך שדי עם השקרים והשטויות, תישאר שם, תהנה!
ותיתן לי להמשיך הלאה כי 18 יום זה בהחלט הספיק לי.
באחד הימים לא הייתי עם הנייד לחצי שעה ואז ראיתי 3 MISS CALL
ממך... שאלתי אם הכל בסדר ואמרת שרע לך ושאתה מרגיש חוסר אונים
ואני בליבי שומעת רק "בלה בלה בלה" לא קונה את הבולשיט הזה
יותר! חוסר אונים זה לא הרגשה זאת סיטואציה ועושים מעשה בשביל
לשנות את הסיטואציה הזאת, עושים משהו ולא יושבים ומחכים שנס
יבוא.
רשמתי לך שדי! שנמאס לי! שאתה אומר לי מה שאני רוצה לשמוע
ושבעצם טוב לך שם. אמרת שאתה תדבר איתי יותר מאוחר כי היא שם..
לידך. ואמרתי שבסדר רק שאתה לא תאהב את מה שיש לי להגיד אז
מומלץ להתכונן נפשית. שניה לאחר מכן, אתה מתקשר כולך מבוהל...
אמרתי לך שתדבר איתי כשתוכל, זה סובל דיחוי, זה פאקינג סבל
דיחוי של 18 יום! מה זה עוד מספר שעות??
התקשרת בערב, כשהיית לבד והיא הייתה במלון ואמרתי לך שדי! אני
לא רוצה את זה יותר, שאתה מצטייר בעיני כשקרן ואמרת לי מה את
רוצה לשמוע? שאני חוזר לארץ? פאק! אני חוזר לארץ!!
נאלמתי! זה לא מה שציפיתי לשמוע. הייתי כל כך להוטה להשמיע לך
את דבריי והשתקת אותי!
שניכם חוזרים לארץ, כל אחד בזמנו שלו... אתה עדיין מבולבל, לא
יודע מה לעשות, לא שלם עם ההחלטה של להיות איתה, לא שלם עם
ההחלטה של לא להיות איתה...
אני לא יודעת מה יהיה או אם באמת תחזור. יש לי הרגשה שאני ואתה
לא הולכים לדבר עוד הרבה זמן וזה מובן.. אתה צריך זמן.
אני כבר מחקתי את הטלפון שלך. הפיתוי לסמס לך חזק ממני אז
הייתי צריכה למנוע את זה איכשהו.
אני מקווה שתעשה את ההחלטה הנכונה.
אני מקווה שתחזור לארץ.
אני בהחלט לא מקווה שתהיה איתי.
לדבר הזה הפסקתי לצפות ולקוות.
איפושהו הראית לי צד בך שאני לא אוהבת ושאני לא מוכנה לקבל.
אני רק מקווה שתחזור לארץ ותקבל את התמיכה שאתה כל כך צריך.
ושתהיה שלם עם עצמך.
הייתי רוצה להיות מאחורי זה!
לשכוח אותך בשניה.
אני רוצה שלווה וזה משהו שאתה בהחלט לא מעניק לי.
האהבה שלך מכאיבה והורסת יותר מ-משמחת ובונה.
ולי?? לי יש את הבמה בשביל לפרוק... ולך יש מה?!

חלק ג'

לא לא לא!!
זה פשוט לא פייר!!
כשמשחקים באש זה ידוע שיש סיכוי שנכבים
ואם יש סיכוי שכזה למה לקחת אותו בכלל??
מהאדרנלין שזה נותן? מהרגשת הכוח שנמצאת בשניה הזאת?
זה פשוט לא שווה את זה.

אז הגעת לארץ... קצת לפני הזמן המתוכנן.
והיינו ביחד בדיוק כמו פעם, היה קשה שלא...
החיבור המדהים, התשוקה הבלתי נלאית,הרגש החזק שצף ועלה.
ימים של כיף, לילות של אהבה, יותר מ'זה באמת לא הייתי צריכה.
ביום שהגעת עוד כשהיית במטוס ישר התקשרת, לא עניתי.. אחרי מספר
דקות שוב התקשרת ושוב... לא עניתי. ידעתי שאתה פה, קרוב אלי
סופסוף, פשוט לא ידעתי מה אני אמורה לומר ואיך להגיב, הרגשתי
מצפון, בכל זאת, תקעתי טריז בינך לבינה, גרמתי לך להתמקד ביותר
מבחורה אחת. לא הבנתי למה חזרת.
הדלקתי סיגריה והתקשרתי אלייך, הקול שלך היה נשמע קרוב
ומאושר.
קבענו שניפגש בערב. לא הייתי רגועה.
הלכתי עם חברה למקום עישון שתמיד מנקה את הראש, שתמיד מכניס
אוויר לריאות, הג'וינט שמרגיע אותי בדר"כ סירב להפעיל את
קסמו.
זה גרם לסערת רגשות גדולה עוד יותר.
פחדתי מהשניה שאני אראה אותך, הייתי אחוזת בהלה...
הגעת אלי בתשע בערב.
היית נראה שונה, שזוף אבל עדיין יפה כמו שזכרתי.
היה לי קשה בשעה הראשונה אבל אחרי בירה וחצי הרשתי לך להתקרב
אלי. אתה התנהגת כרגיל, כאילו אתמול בלילה או היום בבוקר לא
היית איתה, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא טסת מעולם. לא
הבנתי איך זה פועל אצלך בדיוק, הניתוק הזה. האם אתה עד כדי כך
מונע ע"י הרגשות? האם ההיגיון הוא כל כך משני אצלך?!
מהשניה שנגענו לא הפסקנו לנגוע במשך 10 ימים, ספגנו כמה שיותר
אחד מהשני. לא רציתי להיבלע לתוך הקשר התהומי הזה אבל נבלעתי,
לימדת אותי לפעול מרגש כנראה.
אבל... לכל דבר טוב יש סוף וגם לכל התחלה או המשך לצורך העניין
יש סוף ושלנו הגיע מוקדם מידי.
היא קנתה כרטיס טיסה והגיעה לכאן, למקום שבו הלב שלך נמצא.
אני לא יודעת אם אתה מכיר את המקום המדוייק אבל הוא אי שם קרוב
אלי, קרוב מידי...
אז היא באה ואתה לא רצית לראות אותה באותו היום ובטח לא לאסוף
אותה משדה התעופה.
היא הפתיעה אותך שם... במקום העבודה שלך.
אני לא יודעת מה הרגשת כי לא סיפרת, לא ממש דיברתם.
בכל זאת, עבודה משמעותה להיות עסוק.
יום למחרת אמרת לה שאתה צריך זמן והיא בכתה ואתה היית רחוק
משם, בפנים חשבת עלי, זה מחמיא ודוחה אותי בו זמנית.
באותו היום ידעתי שתתקשר, ידעתי שתרצה לראות אותי, ידעתי שתבוא
למקום שאני נמצאת ב ו- למקום שיש בו הרבה אנשים ואלכוהול זורם
חופשי. ובאמת.. סיימת משמרת והתקשרת  וישר באת למקום
שלי,אלי..
היה לי טוב לראות אותך, חשבתי שתבוא ותגיד לי את מה שאני באמת
רוצה לשמוע וזה כמובן לא קרה. אז אמרתי לך את הדברים שאני
רציתי שתדע, שזה נגמר, שאני רוצה להמשיך הלאה, שאתה לא יכול
להמשיך לקחת חלק בעולם שאתה לא יודע אם אתה רוצה לקחת חלק בו,
הבנת, קצת כעסת, קצת רצית יותר אבל הסכמת על מילה שאמרתי,
על זה שאתה רוצה להיות איתי, על זה שאני עושה אותך מאושר. ומי
צריך יותר מ'זה בימינו?? הרי החיים גם ככה קשים! כל בנ"א רק
רוצה להיות מאושר ומחפש את הטיפת האושר ואתה מצאת את כל האושר
בחבילה אחת ואתה עדיין לא יודע אם אתה רוצה את האושר הזה.
זה מעבר לפוגע זה מבזה ואני אפילו לא מדברת על כל הדברים שאמרת
לי כשהיינו ביחד כשחזרת שאתה רוצה אותי לכל החיים, שטוב לך,
שאין דברים כאלה, מדבר איתי על עתיד... אני לא מדברת על זה כי
מבחינתי היית באשליה, באופריה של האביב... האביב הנצחי!
היא התקשרה אלייך ואני כבר התעצבנתי! אמרת שאתה רוצה שקט ממנה!
למה היא לא נותנת את זה לך?? ולמה אתה לא נותן את זה לי??

התקשרת בשביל לדבר איתי יום למחרת ואמרתי לך שדי זה מיותר
ושלצערי נתראה באוקטובר, יש לנו יותר מידי קורסים משותפים.
לא קיבלת את זה, אמרת שאני קיצונית שזה שחור או לבן ושאין אצלי
אפור ושאני מסוגלת לנתק אותך בשניה ולא להסתכל אחורה, שאתה לא
מבין איך אני מסוגלת לעשות את המחיקה הזאת.
האמת היא שאני לא מסוגלת, שאני לא רוצה. אבל לא הותרת לי
ברירה.
אז התחלתי לישון עם פלאפון מכובה מהחשש שתתקשר בלילות כשתסיים
לעבוד.
הייתה לנו שיחה קשה, לא יכלתי להפסיק לצעוק, שיגעת אותי,
הטרפת, הרגשתי חולנית. רגע של אושר מובס על ידי רגע של עצבות.
נעתי בין 2 קצוות של אושר ודיכאון במשך כל כך הרבה זמן ומתישהו
זה חייב להיפסק. אמרתי לך לא להתקשר אלי יותר! לא לסמס לי
יותר! שזה נגמר. אמרת לי איפה התקווה שלך? איפה האמונה?
להאמין במה אני שואלת? בעתיד שאין לנו ביחד?! איזו תקווה אני
צריכה?
עדיף לי בלעדיה.
לא דיברנו כמה ימים, וחשבתי באמת שזהו, הבנת! אתה תניח לי
להיות עכשיו, תניח לי לשכוח ממך, תיתן לי לשם שינוי קצת
שלווה...
סימסת לי, אמרת שחסר לך, שאתה רוצה שנדבר,  שקשה לך הניתוק
שעשיתי, שאתה לא רוצה לשכוח אותי.
ניסיתי להסביר לך שאתה הוא זה שיצר את הניתוק ולא להיפך,
שמהיום שהיא נחתה אתה עשית את הויתור הזה.
אתה לא הרמת את הטלפון בכדי לדבר.
אתה לשם שינוי הקשבת והבנת שאסור לך להתקשר יותר.
אז החלטת לעקוף את ההסכם וסימסת לי.
יומיים לאחר מכן עדיין תוהה על ההודעות המוזרות שנשלחו בינינו
דיברתי איתך, לא פנים מול פנים אבל כמעט, הטכנולוגיה של היום
היא דבר מסוכן... התפתתי למסינג'ר המחורבן הזה.
דיברנו ואפילו ראיתי אותך והיה ממש טוב.
שיחה נורמלית לשם שינוי והשארת לי טעם מתוק.
באותו הערב התקשרת פעמיים, לא עניתי.. הייתי עם מספר אנשים
שפיתחו אלייך אנטי, שעומדים מולי ונועצים בי מבט - המבט של שוב
את נכנסת לסיפור הזה ויוצאת עם ידיים ריקות.
רצית שניפגש וגם אני... אם לא הייתי שם אין ספק בכלל שהייתי
רואה אותך.
טוב שיש חברים לפעמים.
התקשרת בלילה, כמה צפוי...
דיברנו שעה והיה נהדר.
ושוב... השארת טעם של עוד.
ביקשת ממני שוב להאמין.
רצית שנדבר ושנשפוך מילים של אהבה.
רק ששלי לא רצו לצאת.
הן כבר לא אוהבות לדבר איתך.
אני מרגישה שהתקדמתי ונשארתי באותו מקום.
זה מוזר...
אני לא יודעת מה יהיה.
כמה כבר אפשר לחזור על המשפט הזה??

הלוואי וזה באמת יהיה יומן של 3 חלקים ושזהו החלק הסופי.
אני מזועזעת ממך שאתה רוצה לראות אותי, לגעת בי..
איפה המילה בגידה נכנסת לכל הסיפור הזה?
היא עדיין לא מוכרת לך?
ולמה אתה טורח להכניס אותי שוב ושוב למשוואה הזאת?
ולמה אני נמשכת אלייך כמו לאש?
ואצלך... הסיכוי להיכוות הוא באמת סיכוי גבוה מאוד.
לצאת עם ידיים ריקות?! ומי אמר שאני רוצה לצאת עם ידיים
מלאות?
ביקשת ממני אמונה, תקווה להמשך.
התקווה שלי היא כזאת...

יומן של 3 חלקים.
יומן של שלושה.



חלק ד'

קיוויתי לשלושה חלקים אבל איפה זה ואיפה אני...
רחוקה מלהיות שלמה, רחוקה מלהיות מאושרת, רחוקה מלהיות מי
שאני...
זה יעבור- אלו 2 המילים שלא מפסיקות לרוץ לי בראש.
זה לא מפסיק!!
היא הגיעה והמשכת.
נפגשנו כמה פעמים, פעם היה רע ופעם היה טוב.
שכבנו, אז,  בים... והיה לי מגעיל. לא הבנתי מה היה שם בדיוק
נפגשנו שוב ופתאום היה טוב, השיחות שינו גוון מפעם לפעם, כל
פעם יש שינוי, אולי בגלל זה אני מרגישה כל כך תלויה, כי "שום
דבר לא ידוע".
התחלתי להרגיש שאני בסדר, ידעתי שבפנים הכל לא בסדר אבל ההרגשה
גברה על הידיעה, אז דיברנו, ולא הבנתי עם מי אני מדברת פתאום,
צחקת באופן שאינו דומה לך, דיברת מילים שאינם קשורות. הכל היה
שונה. לא הבנתי איפה הבנ"א שהתאהבתי בו.
ואז נפגשנו כי רציתי להיות שם בשבילך.
סיפרת שנפרדתם, לא הבנתי על מה כל הצער שבטון שלך, הרי אתם
תחזרו.
נפגשנו לבירה ודיברנו על דברים, סיפרת לי עליה, ועל הקשיים
שסובבים את הקשר שלכם. את הערב סיימנו אצלי במיטה, כמעט שזה
קרה... כמעט.. אבל לא!
אחרי שבוע שוב נפגשנו ואז כבר זה קרה, אני בכלל חזרתי מדייט עם
מישהו אחר והיה לי טוב! שכחתי ממך לכמה שעות ובדרך לאוטו
התקשרת...
לא יכלתי שלא לבוא, טיפשה שכמותי.
שכבנו, הייתה לי בחילה, הראש הסתובב. רק רציתי ללכת הבייתה.
לא הבנתי איך הפכת להיות כזה בוגדני ואיך הפכתי למשתפת פעולה.
ומה בעצם מפריע לי יותר? היותך בוגדני או שמא היותי הגורם?
שהרי אילולא אני, לא היית בוגד.
אני הרשיתי לדבר הזה לקרות.
עבר שבוע לא נפגשנו עדיין.
כבר יומיים שהכעס מכה בי, שהפגיעות שורה בתוך תוכי. שהדמעות
רוצות לצאת בכל נקודה ביום.
עד מתי? אני שואלת את עצמי.
ללמוד איתך באותה הכיתה זה בר ביצוע?
אני לא יודעת את מי אני שונאת יותר אותך או אותי??
למה זה לא יכל להיגמר כשטסת?? למה??
לא טוב לך!
לא טוב לי!
למה אני צריכה לשבת מול מסך המחשב ולנסות למחוק אותך מהמסינג'ר
הזה???
נתתי הכל בשביל כלום!
בשביל לשבת פה ולקוות שהרגש הזה יעלם.
כמה עוד אפשר??
איפה החוזק שלי?
למה אני נופלת כל פעם כשאני מדברת איתך?
זאת נקראת אהבה?? הדבר הנפלאה שכולם מדברים עליו??
זאת הזנות!
זה הביזיון!
שמת אותי במין מקום שאני לא יודעת מי אני יותר.
אני הייתי כל כך חזקה
הפכת להיות מין שמשון שיודע להפיל את החומות אפילו אם זה
בנשימתו האחרונה. העיקר להרוס, להשמיד.
אני שונאת אותך ואוהבת, אבל שונאת.

תתחתן איתה כבר!
תפסיק להתקשר אלי!!
תן לי לחיות!
אל תשאל אותי עם מי אני יוצאת או למה לא ענית לך בלילה.
תפסיק להתעניין!
פשוט תפסיק!!

ולמה אני לא אומרת לך את זה??
החיים כרגע אינם מזהירים לי פנים.
בעיני כולם אני אדם אופטימי וחייכני.
הרי למה התאהבת בי מלכתחילה אם לא בגלל החיוך שהיה בשימוש
מוגזם למדי...
אז זה היה ככה לפני שהכרתי אותך.

זה יעבור
אבל רק שיעבור כבר !!!!


חלק ה'

4 חודשים שהיא כאן בארץ, 9 חודשים של הקשר שלנו שבשבועיים אלה
נגמר. היחס שלך לאורך התקופה היה בלתי נסבל, השעות הקשות
שעברתי חישלו אותי, הגעתי לקצה גבול היכולת.
לא דיברנו כבר יותר משבוע וטוב שכך.
נפרדת ממנה לפני כחודש ועדיין אני ואתה לא מצאנו לנו מקום
ביחד.אתה נשארת מבולבל וטיפש כפי שהיית ולי נמאס מהמצב הזה.
לפני כחודש הייתה לנו מריבה, הראשונה הגדולה. אני מניחה שאם לא
היינו כל כך מתוסכלים אחד מהשני לא היינו מגיעים למימדים כאלה,
הצעקות והמילים שנאמרו היו כל כך לא אופיינים לנו. באתי אלייך
והמשכנו לריב, לא יכלתי לנשום, המריבה לקחה ממני את כל הכוחות.
נשארתי לישון אצלך וקמתי בבוקר בהרגשת עצב וטומאה.
זאת הייתה נקודת המפנה,
בצהריים התקשרת ואמרת שאתה הולך איתה לקניות. נפל לי האסימון,
באותו השבוע דברים מזעזעים קרו, ראית אותה, יום למחרת אותי,
אח"כ אותי ואז שוב... אותה. שוב אותה ושוב אותי. אמרתי לך שאתה
לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אתה לא יכול להיות
גם איתי וגם איתה ושזה לא מתאים יותר.
הרגשתי משהו שמעולם לא הרגשתי, נחרצות שכזאת לסיים את הדבר
הזה.רשמתי לך שתיקח זמן הרחק ממני, שתחשוב טוב טוב מה אתה
רוצה. התקשרת, לא הסכמת עם זה, התעלמת לגמרי מהבקשה שלי לזמן.
אחרי יומיים שוב רשמתי לך שאני רוצה זמן, שאני לא רוצה שנדבר
יותר, שנמאס לי. מיד לאחר מכן, התקשרת. אין לך היגיון, אין לך
הבנה. שבועיים של חוסר תקשורת. אתה מתקשר ומקבל יחס קר.
הייתי מלאה בכעסים עלייך, שרק הלכו והצטברו מיום ליום, משיחה
לשיחה. היית מתקשר אליי ומתנהג כאילו הכל כרגיל. אמרת לי
שיעבור יום, יומיים, שבוע, שבועיים ואני ארגע ואחזור להיות
עצמי. עבר כבר חודש וזה לא קרה. הפעם אתה טועה ובגדול. מבחינתי
כל הסיפור שלנו נגמר.
ראיתי אותך לפני כשבועיים, באתי אלייך בשביל סקס ותו לא.
לך היה קשה עם זה, אמרת שאתה רוצה לדבר.. שהפרודה שלך טסה עוד
שבוע ושאתה מבולבל ושאתה לא רואה שום סיבה שלא נוכל להיות זוג
נורמלי. צחקתי, כל כך צחקתי. לי יש אלף ואחת סיבות למה לא
להיות איתך. הפכת למגעיל. קיבלת עבודה חדשה שמקנה לך הרגשת
עליונות וכוח, זה מה שחשוב לך היום - העבודה. אותי כמו תמיד
מעניין האושר.
אחרי כמה ימים שאמרת לי את מה שאמרת הלכת איתה לחתונה, נסיעה
של 3 שעות זה מספיק זמן בשביל לחזור אליה אמרתי לך, אתה בתגובה
צחקת וזילזלת בעניין.
אמרתי לך שתניח לי לכמה ימים, שאני צריכה לחשוב.
ובאמת, לא התקשרת, הפכת להיות אטום. לי זה התאים.
אבל כמובן, יש מכללה ביום ראשון וחשבתי שלא נתראה אבל איכשהו
זה כן קרה. התעלמתי ממך לחלוטין, מבט אחד לא קיבלת. לדקה אחת
קצרה לא נשמתי אבל זה עבר... רשמת לי הודעה שאם אני מעוניינת
לראות אותך אתה כאן, מאחוריי. לא הגבתי.
אחרי יומיים התקשרת ורשמת הודעה, לא עניתי.
באותו היום עשית מבחינתי מעשה שהוא בל יעבור! לא אסלח לך ולא
אשכח.
הייתה מסיבה בעבודה שלך, אתה עובד עם החברה הכי טובה שלי,
באותו היום היא הכניסה לי את הרעיון לראש שאולי אתה תבוא איתה,
שללתי את זה זה מיד! אין סיכוי שאתה תעשה לי דבר כזה - תשפיל
ותדרוך עלי רק בשביל להגיע עם בת זוג למסיבה.
הייתי אמורה להצטרף אליה אבל בסוף ויתרתי ואת מקומי תפסה חברה
טובה אחרת.
באת איתה! אני ישבתי בוכה בבית כשאתה מסתובב לך ומנסה ליצור
קשרים עם חברי ההנהלה הבכירים. אני בוכה ואתה שר בבמה 2
שירים.
אני בוכה ואתה איתה.
זה היה המעשה החותך, זאת הייתה נקודת הסיום שלנו.
יום למחרת רשמת לי הודעה, התקשרת בערב, רשמת הודעה בלילה של
שנה טובה. התעלמתי מהכל.
איך אתה יכול בכלל לרשום לי? איך אתה מעיז?? אחרי מה שעשית אין
סיכוי שאסלח לך!
יום למחרת רשמת לי הודעה במסינג'ר ורשמתי לך הכל.
שאתה חצוף, שאין טעם יותר לדבר, שאין טעם להיפגש, רצית להתקשר
ואני סירבתי בתוקף. תירצת את המעשה שלך בזה שאני לא עונה לך
כבר שבוע, שאתה זה שהושפל ומרגיש מנוצל. למה? כי רציתי קצת
זמן?
אין זה תירוץ.
מבחינתי זה נגמר. השפלת אותי לעיני 2 החברות הכי טובות שלי וזה
לא מעניין אותי אם היית איתה כל הערב או שלא.
הן סיפרו לי כמה שחצן אתה, כמה אתה מחפש את הקירבה של הבכירים,
כמה שאתה מגעיל ומתנשא.
אני מאמינה לכל מילה, זה הבנ"א שהפכת להיות: רודף בצע וחסר
רגישות. הרי ידעת שיש סיכוי שאני אבוא ובכל זאת העזת להביא
אותה. ידעת שאם אני לא אבוא אני אדע שהיא שם ובכל זאת עשית את
זה.
אין מחילה, אין סליחה, יש זיכרון שצרוב לי בראש ובלב.
עשית את המעשה חסר הרגישות הזה.
ואין טעם להוסיף עוד מילה.
אני מניחה שאתה תנסה לדבר איתי, שתנסה שוב במכללה ליצור קשר
כלשהו אבל אני יודעת ששום דבר לא ישנה את ההרגשה שכבר נמצאת
איתי חודש.
אתה ואני טובים כשאנחנו בנפרד.

חלק ו'

הקשר שלנו לא נגמר שם, זה קצת מצחיק לראות את ההיסטוריה שלנו
רשומה לה על דף. מחלק לחלק נראה כי אבדה לי התחושה, המילים
הפכו להיות קצת יותר ריקות, החלקים הפכו להיות קצרים יותר
משקפים את תחושת המיאוס שלי. זהו החלק האחרון והסופי שלנו.
המשכנו את הקשר... תמיד המשכנו. כל הזמן הזה שהיא הייתה בארץ
ומהשניה שהיא טסה. היינו ביחד. הכרתי אפילו ידידה שלך, חזרתי
לבית שלך, למיטה שלך. דיברתי איתי על זה שאתה רוצה להשכיר דירה
ושאני אהיה שם, דיברת איתי על אהבה, על המשכיות. הסטטוס שלה
ושלך השתנה בפייסובק. הראית לי נכונות, כוונה להמשך הקשר אז
הסכמתי. היה לי מאוד קשה, התחושה של הבגידה, התחושה שאתה כזה,
התחושה של חוסר אמון, התחושה שתמיד היא שם תאפוף אותנו.
אתה המשכת בשלך, שגמרת את הקשר באופן סופי, שאמרת לה מילים שלא
חשבת שתאמר לעולם: שלא תתקשר אלייך יותר, שלא תשלח מיילים, שלא
תסמס. הייתי גאה בך במין מקום מעוות בלב-כי זה היה לצורך קידום
הקשר שלנו.
היה לנו טוב והיה לנו רע. על כל דבר קטן חיפשתי אותך, רציתי
לריב איתך, זה היה פשוט מתיש אבל עדיין המשכתי, אהבתי אותך
באופן אובססיבי לחלוטין. אין שום סיבה אחרת, יש לנו אהבה טמאה
שלא תעמוד ולא עומדת במבחן הזמן והאמת.
לפני כיומיים התקשרת ואמרת שאתה צריך לספר לי משהו, ידעתי שזה
על ה"אקסית" שלך. אמרת לי שאתה לא רוצה לפגוע בה יותר ושזה
צריך להיגמר בינינו. השתנית בין לילה!!
שוב החוסר החלטיות חזר אלייך... הייתי מוכנה לזה ואני אומרת
תודה על זה שזה קרה. זה היה צפוי.
אתה כזה.. חסר החלטיות. ראית שהיא חוסמת אותך, שהיא מנתקת אותך
סופית ונבהלת... הרגשת שאתה מפספס..
אני יודעת שאתה תיצור איתי קשר אם לא היום אז מחר או עוד שבוע.
אבל לנתק אותי אתה פשוט לא יכול.
נתת לי הרגשה של ביחד, דבר שהצטייר כאמיתי בעינייך, גרמת לי
טיפה להאמין שזה באמת יסתדר.
שיקרת לעצמך חזק מאוד, אני לא כועסת עלייך כמו שאני מרחמת
עלייך.
אתה פשוט לא יודע מה האמת יותר, לאהוב 2 בנות? במשך שנה?
אני יודעת שאתה לא אוהב אותה וחבל לי עליה מאוד. היא לא יודעת
מה קורה מתחת לאף שלה. כמה אתה שקרן, כמה אתה תחמן
כמה אתה משחק ברגשות ורק כי בא לך, כי זה מה שאתה מרגיש באותה
שניה. אני באמת חושבת שיש לך מחלת נפש בכל מה שקשור לרגש.. אתה
צריך פסיכולוג כי אתה לא יודע להרפות משתינו. או לפחות תרפה
ממני כי אני כבר לא רוצה אותך. עשית מעל ומעבר כדי לוודא שזה
יקרה, חשבתי שהחוסר החלטיות נגמר.
עכשיו כשהיא טסה מאוד נוח לך לחזור אליה כי היא רחוקה ממך, כי
אתה צריך להתמודד עם טלפון וזהו, כשהיא לידך רע לך, אתה לא
יודע להתמודד עם הרף שהיא מציבה לך. לא תהיה לך ברירה אלא
להתמודד.
אמרתי לך שאני לא אופציה יותר בשבילך אם תהיו ביחד וגם אם לא.
אתה כבר לא מעניין אותי. זה נשמע כמו פזמון חוזר.. כן.. גם
לעצמי.
אבל הפעם הלכת עם הקשר שלנו רחוק מידי ולא הותרת אף דלת.
מחקנו אחד השני מהמסנג'ר ומשאר הדברים שחיברו בינינו.
רשמתי לי 4 SMS באותו היום, שאתה מצטער ושלא הייתה לך כוונה
לפגוע. אני מאמינה לך, באמת. מחלת נפש עושה דברים כאלה... אתה
לא באמת מבין מה עשית או מה ההשלכות של המעשים שלך, הרי לקבל
את ההחלטה אתה לא מסוגל, ומחר אתה תקום ותתגעגע אלי ותתקשר כי
אתה רוצה לראות אותי ותחשוב שהכל יחזור להיות רגיל.
אמרתי לך שמתחתי את הקו וזה באמת נגמר. בפעם הבאה שתיצור איתי
קשר אני אגיד לך שאני אספר לה את האמת. כל דבר בשביל שתפסיק
ליצור איתי קשר, בשביל שתפסיק את הקשר החולני הזה כי באמת, זה
עבר כל גבול. האובססיה תחלוף לה לאט.. אבל היא תחלוף.
ביקשתי שלא תקשה עלי כי לסנן אותך לתקופה ארוכה עפ"י ההיסטוריה
שלנו זה פשוט לא מצליח...
יש לי הרגשה שאתה לא תכבד את זה.
מאסתי בך ובמחלה שלך, פשוט מאסתי.

The End