מה שהיה היה, וזה לא שהיה לי רע, היה גם טוב.
וזה נמשך אז זמן מה, ולבסוף זה נקטע בשבריר של שנייה,
כל הטוב שהיה אז, לא משתווה למכאובים.
וכל החיוכים שעלו אז, נראים קטנים ואבודים.
וכל הרגש שהטריף אותנו, מין נובלה קטנה.
התברר כאכזר ונגוע, והוא דבק בי שנה.

אתה המשכת לנוע, ואני מקובעת לרצפה.
ולא יכולתי למנוע, את הטירוף שחג סביבך.
ולא רציתי לשמוע, ולא זרקת אף מבט לאחור.
ואני מפורקת קוראת בבכי, לך שתחזור.

והטירוף נמשך עד שגיליתי שגם אתה מטורף.
ואז בין לילה הכול, היה אחרת, פתאום אני לא שבורה.
ובאפיסת כוחות נעמדת, טיפה רועדת, אבל מתקדמת.
וכמו עיוורת, גם מבלי לראות, אני עפה לעבר כל שעתיד עוד
להיות.

ואני כבר עומדת, חזקה ובטח לא מפורקת.
אפשר לומר אמזונה, אני כבר לא איזה נפש, שנובלת.
ולא נותנת לאף גבר קטנטן לשחק לי במוח.
אולי נזהרת יתר על המידה,אבל את שהיה אסור לי לשכוח.
הפכתי לאדם נינוח.

ואז בזמן שאני כל כך שלמה, ועצמאית וכל כך שונה,
פתאום ניגש הוא לעברי ומנסה,לכבוש בנשיקה.
ופתאום מתחילה וחושבת,
אני כבר חזקה - אז ממה מפחדת?!
האם לתת צ'אנס לחלום הישן,
או להעיף אותו יחד העוול שעשה לי, רחוק מכאן.

אני עדיין סוג של אמזונה,
זה רק יצר אנושי, לקוות.
והוא אכן נוהג אחרת, ונוגע.
אבל אולי זה לא מספיק, רק בנגיעות.

יכול להיות, או שאני מדמיינת
שגם לי מותר לשאוף וללחום,
אין שום סיבה עכשיו להיות מתפשרת,
כי האמת, היא שמגיע לי עוד.
וזה היה וזה נגמר, היה יפה ומכוער,
ומצמרר ונהדר וזה היה, וזה נגמר.