האיש הזה
מצליח לעשות לי רע
כי הוא לא קיים באמת מחוצה לי.
- סביר שכן, הוא שם, דהוי
רק שבפנים נמצא אדם אחר
שחושב עליי,
עושה ביד, ומחכה שאסתכל.
רוצה מאוד שהוא ילך אבל
לא יודעת מה אעשה בלעדיו
כאילו רק העצוב ביותר יכול להיות מאוהדיי.
לפנות אליו אני לא מעלה בדעתי,
אף לא מעלה,
וזה אותו סיפור תמיד.
הכמיהה הזאת, הנואשת, המטורפת
אני לא יכולה לסבול אותה
גם לא כמרומזת
הצעקה הזאת יוצרת הד
של ריח-פה מחריד
(אם כי אנושי עד ריקבון)
והוא זועק לי: בואי,
את כבר פה, והוא אומר
שהוא יודע בדיוק למה הן עצומות,
מזהיר שלא אכחיש.
והם שם,
והם בכל מקום,
מחכים שאפול לפה התהומי והיבש שלהם
וארווה אותו בדמעה דווקאית.
הם לא נותנים לי מנוחה,
הם יודעים
שאני חייבת לאהוב אותם
ועד שלא אודה אני כלואה
כי כבר מזמן נפלתי,
וניחנתי בלסת ענקית משלי
שצמאה יותר ממאה מדברים.
והם, והם האחרים,
כהד, כצל קלוש אך ענקי
מסתירים לי את השמש
שהצוואר שלי כבר מתעוות כשמתאווה
לצפות בה במלואה
מבלי לדעת שהיא שם
בתחת שלי
מאירה לכולם
חוץ מלי.