כשאתה שם, אנחנו פה.
מתאמצת להבליג, אך לא מצליחה.
אינך קרוב, אולי אוהב,
אך ליבך הרים עוגן, הפליג לו מזמן, הרחק מכאן.
הבט, אך לא מעל לפני השטח.
הקשב, אך לא לדברים הנאמרים בקול.

חשבת על זה פעם?
לא קל להמשיך ולהעמיד פנים.
אתה יודע, זאת לא רק אני שנסדקת מבפנים.
וכמו כל אבן קטנה הנשחקת עם הזמן,
גם יומי יגיע בקרוב,
אאבד את אחיזתי, אשטף עם הזרם,
למקום אחר, שקט וטוב.

לפעמים הדברים הקשים ביותר, דווקא הם הפתרון למצב,
צריך גם לדעת להפסיד, להפסיד בקרב.
עזיבה, אינה פירושה להודות בתבוסה,
ואולי עבורך, היא התרופה למכה.

הכל כבר רגיל, הפך לשגרה,
אצלי זה סיוט, אך עודני ערה.
עייפתי ממלחמות מתישות,
עייפתי מהצגות מזויפות.
החיילים נסוגו, התאורה כבתה.
אך אתה עיקש, מחזיק בהרגלך.
אם כך לך, השאר שם לזמן קצר.
חזור כאשר תוכל להבין, עוד לא מאוחר.

זה לא קל, אני יודעת,
ובכל זאת, נסה.
אהיה פה לצידך, תמיד, מבטיחה.
אז בבקשה עזוב,
בשבילנו.
בשבילך.