יפה שלי,
איך אנחנו בצבא פתאום? איך יכול להיות שכל מבזק חדשות זאת אני
שמודאגת? איך יכול להיות שרצים לי הסרטים הרעים האלה בראש כל
יום?
זה נכון. אני לא יכולה להבין, ובטח גם לא תרצה שאבין אי פעם.
בתוכי אני יודעת למה אתה שם. אני מבינה מה גורם לאנשים לרוץ אל
התופת, אל האש, אל המוות - בשביל מה הם עושים את זה.
הפטריוטיות שלי היא חזקה ואתה יודע את זה. ככה חינכו את כולנו
פה.
ומעבר לזה - אני מעריצה כל אחד ואחד מכם על מה שאתם עושים כל
יום. על כל יום ראשון מחורבן שאתם נוסעים לזוועה הזאת, על
היופי שאתם מצליחים להפיק מהכאב, מהתסכול, מהשביזות. על האחווה
שמתפתחת ואין לי שום סיכוי להבין אותה או להיות חלק ממנה. אין
מה לעשות, יש חלקים בך שאתה לא תוכל לחלוק איתי בחיים.
ואתה בטח גם לא רוצה.
כי אתה מפחד שגם אני אשתגע. ואתה לא רוצה שאני אדע למה אתה
חוזר כל פעם. איפה אתה סוגר שבת ועל מה אתה מדבר שם.
ואני מתה לדעת,
מתה לשמוע על כל התוכניות שלכם במחלקה, בצוות. מה התפקיד שלך,
במה אתה טוב ומה המבצע הבא שלכם. אבל אסור לי. ואולי גם כדאי
לי לא לדעת. אולי כדאי שאני רק אמשיך לדמיין ולחשוב עליך כל
דקה. וכן, עדיין לא להיות קרובה למה שבאמת קורה.
יש ימים שאני מרגישה לא חלק מהצבא הזה. התפקיד הצבאי שלי מאוד
רחוק ממה שאתה עושה. אין ספק שאני תורמת וזה גם מה שרציתי
(להיות פקידה לא הייתה אופציה אפילו) אבל עדיין, הערכים שעליהם
אני עובדת כל יום הם לא כמו שלך. אני עובדת עם הילדים המדהימים
האלה, ואני מנסה. אני נשבעת לך שכל יום אני מנסה להסביר להם
לאן הם הגיעו, גם אם זה ישמע להם קצת מפחיד. ומנסה להחדיר להם
לשכל שהם צריכים להתגייס, לקחת חלק.
אז נכון שהפרופיל הנמוך שלי לא איפשר לי להיות משהו אחר, ואני
גם די רציתי לעשות את מה שאני עושה, אבל זה קל להתרחק מהצבא.
אבל אני רוצה שתדע שאני הכי קרובה בעולם.
ההשתמטות בארץ גורמת לי להמון כעס. במיוחד כשאני חושבת מה אתה
חושב על זה, ויודעת שהיית הורג בידיים שלך משתמט שהיה מעז לדבר
איתך.
אבל אני גאה בך. על האומץ, על הרצון, על ההצלחה שלך שם, על זה
שאתה מצליח להישאר כזה מדהים אחרי כל מה שאתה רואה וחווה.
אני יודעת שאתה בהתחלה שלך, ושיש לך עוד הרבה מה לראות ולעשות,
ולצערי הרב עוד כמה יהיה לך לבכות.

תחזיק את הנשק חזק, ותכוון טוב טוב... אני סומכת עליך.

לך, אהובי...