"כל ההתחלות הן המשך הגלוי מהנעלם.
שמי רון, קוראים אותי בלה בלה, אני גאון.
גאון: חיבור של שתי מילים, גאותן קטן,
גאותן קטן: ענו, צנוע, אהובו של אל והמילים, אלוהים למי הוא
או מילה. do you folow
אני חושב אחרת, בלית ברירה
מאוהב ברות המואביה ושמואל יוסף.
וכינויו: מתנה. ושמו :) אל אוהב יוסף.
אספן בכל הזמנים, אוגר אותיות סמנים ((: צורה היא גופן, ציור,
הצורה היא לא המשמעות, היא הזמן, להטוטן מילים,
מכלכל מחשבות, בגלגולי משמעויות הנוטפות ממלים דומות.  
חייט שוזר ביטויים וסמנים מכל הזמנים בחוט של דמיון
סורג הווה לעבר עתיד להווה,
אורג שפות בזמן

לו רק יכולתי לשקוע במבואותיה של רות. אני מאוהב במואביה.
נאמנותה לנעמי, שהיא האהבה אל הבלתי סביר
כיצד עמדה באומץ מול הרעל לעג של שכניה בעלי נפש החמץ מבית
לחם.
כמה בנאלי הוא רוע של אנשים שבעים.
בכלל, אני מתחרמן מטוב לב. אמפתיה ואנושיות זה סקסי.
מעולם לא עשנתי קסמים שמהזים אותי,
אני מאוד לא ברור אל תתעצבי,
אני לא עקבי, משונה משתנה,
הפחד משבירת הכללים הוא הפחד הטוטאלי מכאוס,
ריסוק ההתמצאות וההסכמה הפנימית שלנו בעולם.

אני מאוהב במילים ובך אחותי שירה.
אני רוצה להתנצל בפנייך, אחותי האהובה, את לא מזדהה איתי.
המבטים המוזרים שלך מרגיעים אותי.
את מחייכת?

כתבתי לך שיר

מילים הם דיוקאנות של מלאכים
המלאך ספריאל
אני מצייר מלאכים חדשים
מילה - היא מלאך תשעים ואחד
המלאך מיאתה המלאך מיאני
המלאך אניאיך המלאך אנימילה
מקפלת לשוני מכונות כניסה
הכניסיני תחתיך, אחותי כלה"


"אני הולכת לישון בלה בלה."

ישרתי את רגלי שהתאבנו מתנוחה ששכחה את עצמה,
כל קיבעון הוא מוות, כל שינוי הוא כאב.
כאב: הרצון להחיות.

בלה בלה צחק למראה הפרצוף האומלל שלי.

"שירה על תלכי, עם כל הדיבורים וההסחפויות האלו לא דברנו על
המשימה שלנו "

"על איזו משימה אתה מדבר?" שאלתי בעצבנות. הייתי כל כך רעבה.
אי אפשר לסמוך על בלה בלה בעניינים של אוכל. הוא תמיד שוכח
לאכול.
במרכז המטבח הקטנטן שלו, במקום מקרר,
עומד ראש ענק וחלול מחימר שבלה בלה פיסל.
בלה בלה אוהב להיכנס לראש,
אין לי מושג מה הוא עושה שם, בלה בלה מסרב להסביר.

"המשימה שקיבלתי לחבר עיניים למילים."

"ממי קבלת משימה כזו?"

"זהו שדר שקיבלתי מכוכב לכת שנקרא כוכב הארץ".

"אהה אז עכשיו אתה מתקשר?"

"מה זאת אומרת עכשיו, אני תמיד מתקשר, איתך עם כולם"

"כוכב הארץ  מה?"

"כן. זהו כוכב לכת כחול, דומה בדיוק לשלנו. יש שם בני אדם
וערים וארצות, הרי געש אוקיינוסים מדבריות מרחבים נשכחים יערות
עד, מכוניות, זיהום, הוריקנים, זנונים, שחיתות, זוהמה, מחלות
וחלומות, נושאי כלים ותקווה אוחזי התמימות אהבה, שירים,
מוסיקה, מכוערים ויפים, מתייפים ומתכערים, מתים ונולדים,
ציניקנים עכורים וציניקנים צלולים, סגריות וסמים, חרדונים
חרדים.
חודרים ונחדרים, נערים טובי לב ונערים רעי לב, גני חיות, בתי
בושת, נערות הפוכות נערות ישרות, פורנו, סוחרי אדם, חשמל,
אבולוציה, מילים, טימטום, אבל, שכול, צער, מחנות ריכוז, כסף,
אתאיסטים שאלהים אוהב אותם. ותקווה, המון תקווה.
ואנחנו, נשמות מתגעגעות לנשיקת האלוהים מעדן.
ותאמיני או לו, הכל זהה לכאן, התרבויות, הממשלות, הדתות,
השתקפות מדוייקת הקרנה נצחית.

"אנחנו על כדור הארץ בלה בלה במקרה ושכחת"

"שירה, אני אומר לך, הכוכב ההוא זהה בכל, גם בכינוי שלו.
אנחנו משתקפים ביקום כמו אדם בין שתי מראות.  
זהו הנצח, אותו הדבר עצמו, המשתקף לעצמו עד אין סוף.

"בלה בלה שיהיו לך חלומות טובים,
אני הולכת לאכול.
ואל תשאיר את הדלת פתוחה בלילה"

"אני אוהב שנכנסים אלי במפתיע"

--------------------------------

"שירה אכלת משהו היום?"

"כן אימא"

"היא אכלה היום?"  נשמע בחלל, קול שני

"כן אבא היא אכלה"

שירה מכורבלת מנומנמת במרכז מיטתה הזוגית החדשה.

"הייתי אצל בלה בלה, הוא כל כך אחר, אבא"

אני יודע אנחנו דואגים לרון ואוהבים אותו."

"נתת לו את הכסף?"

"כן אמא, לילה טוב "

שירה אזלה לשינה.

שירה ורון "בלה בלה" תאומים.

----------------------------------

"שירה, שירה, אל תרוצי כל כך מהר, שירה חכי"

"בלה בלה אין לי זמן"

"ומה עם המשימה שלנו? "

"על מה אתה מדבר?"


"שירה אני לא יכול להתיחס יותר לאותיות כתובות
את שומעת? אין להם משמעות. מה יותר חשוב אות נאמרת או אות
כתובה?"

"שירקה'לה מה שלומך? את ניראית מצויין. מזמן לא ראינו אותך.
למה את לא באה לבקר? סיגל שואלת עליך"

"שלום דודה סטלה"

"רוני לא ראיתי אותך
מה שלומכם חמודים?"

"הכל בסדר דודה סטלה"

"את אוכלת שירה? רואים ברוך השם, חזרה לך הפיגורה.
יפה עליך, פעם היית רזה כמו חוט, היום את רזה כמו מקל".
כפרה שלי"

"דודה סטלה יש לך לסת מפוארת."

"בלה בלה תשתוק"

"אבל שירה אני חושב שהלסת של דודה סטלה מרגשת"

דודה סטלה צוחקת

"אתה משורר רוני, כמו סבא שלך עליו השלום.
נפש בוערת, נשמה של מלאך"

"המלאכים השתנו דודה סטלה"

"לא רוני, האנשים השתנו."

"הולך ופוחת הדור? דודה?"

"רוני, בוא ואספר לך סיפור, תקשיבי שירה, רזה כפרה שלי."

"דודה אני מאוד ממהרת."

לאן יא עיוני? מה קרה? לאן את רצה?"

"לבועז הספר, יש לי תור"

הספר שלך מספר סיפורים כמוני?

"הספר שלי מרכל."

"שירה אז תאחרי, גם הוא מאחר".

צוחקת דודה סטלה צחוק גדול של הר געש.

מילאה דודה סטלה אויר בריאותיה ופזרה צלילים של מילים ברוח.

"צדיק נסתר חי בעירק, מקובל.
כל הנשמות של ישראל היו במעמד הר סיני,
אומרים שהנשמה שלו, מעולם לא עזבה. עומדת שם יום יום.
אותו צדיק בקיא בסוד האותיות. היה יושב ולומד, עושה יום
בלילה, ולילה ביום.  
מסתכל בצורתן של אותיות ורואה עולמות עליונים, מלאכים מגלים לו
נסתרות שהיו שמורים לנביאים הקדומים.

כך, היה מתבונן בעומקן של אותיות והן היו מרקדות ומשנות צורתן,
עיניים ואותיות הזדווגו, מהיכן את באה, אות? הוא שואל.
והן היו עונות לו מה שעונות,

התגלגלו המילים מפיו, התגלגלו עיניו בארובותיהן כחמה המסרבת
לשקיעתה.
ויום אחד פתח את ספרו הקדוש וראה צורות לבן על לבן נעלמו ופרחו
האותיות, מלים שהיו אתמול לא יהיו מחר,
נאבדות המילים, משתטחת המחשבה, משתטה האנושות."

"דודה סטלה, אני מלקט מילים כדרור המחשבה, צורר אותן תחת לשוני
והיא משלהבת בי געגועים לטעם ישן בחדש.
לפעמים המשמעות נרקמת רק אחר כך ואני כולי מתמלא גיל, עולז
וצוהל, אני יוצר בחומר המילה.
שירה האזיני לשירת המלאכים, ראשית נשמעים כדופק הלב או רחש
הנשימה, נערמים ככיסופים למשמעות ולצורה של חכמה שקטה. זוהי
נחלת יעקב.
ואני את קורי הרעיונות העדינים, את נשימת המחשבה הנעלמת, אורג
לגלוי
בחומר המתהווה לממשות מול עיני."  

שירה מתבוננת בעינים הגדולות של אחיה, הן יפות העינים, נקיות.
היא מחבקת את רוני.  

"בלה בלה" היא אומרת ברכות, "החיבור של המילה אל הרעיון, אל
המציאות, נמצא בשורש של הכוונה"

"שירה אני מאבד אותן, אני לא רואה אותיות כתובות. הן נראות לי
כקווים, שברי קווים, הן נראות לי כמו אותו הקוו שמתעקל ומתפצל
בזוויות.
קווים מכופפים, כל האותיות רוקדות ללא תנועה, בקיפאונן של
זוית או מעלה,
יש מימד ניסתר והוא מעבר למימד הזמן, הוא מאגד ותוחם את כל
היקום כולו, זהו מימד על המילה. אין לי דרך אחרת לאמר לך זאת
רק במילה.

"בלה בלה תקשיב, פשוט תקשיב, אל תאמר דבר, על תחשוב מחוץ
לתחומים מחוץ לחוקים."

"שירה בגלגול הבא אני נולד אוטיסט, את יודעת כמה אוטיסטים
נולדים בעולם הזה כל שנה, למעשה מספר האוטיסטים כיום הוא גבוה
כמעט פי 40 מזה שאובחן לפני ארבעים שנה.


אבל מה בעצם השתנה? האם אכן התופעה מחמירה ומתפשטת ומספר
החולים גדל, או שמא הגורם לעלייה הוא אופן האבחון?
יותר חולים, או יותר מודעות?
לפני 40 שנים נחשב האוטיזם להפרעה מסתורית ונדירה, הפוגעת
בשלושה מתוך  10,000 ילדים. כיום ישנם מורים הטוענים כי הם
מבחינים באוטיזם בלא פחות מאחד מכל 86 תלמידים.
מה קרה לאורך השנים האלה? האם ישנה עלייה חדה במספר החולים?
ומה גורם לה?
או אולי המודעות  והאופן שבו מאבחנים את האוטיזם הם אלה שהשתנו
מאז 1943, השנה בה אובחנה לראשונה התופעה.

יש לי זיכרון צילומי דיקלומי. כל המילים האקדמאיות הללו הם לא
שלי, שאלתי אותן בלי רשות המחבר. הם השתכפלו במוחי.

מה חשבת שבבל בלבלו לנו שפה אחת ויצרו לנו בליל של שפות?
שירה יש לי חדשות בשבילך,
בבבל איבדנו את היכולת המיידית להבין אחד את השני ללא מילים,
היינו משתקפים בבהירות נהדרת, לא היה כעס,
יכולנו לראות את הקשרים וכוונות הלב העמוקות ביותר, לפני בבל
דיברנו ללא קול והברות, בבבל אבדנו את האמפתיה.
כל מילה היא כדור של כוונה, היוצר מציאות הישר מהאלוהים, היום
אנחנו מאבדים מילים, מאבדים משמעות."  

בלה בלה בוכה ואני עומדת מולו מתבוננת ביצור הדקיק ובשערו
הצהוב והפרוע וחושבת אולי רון באמת אוטיסט. כל כך אחר ולא
ברור.
רון רוצה עיניים למילים , שירה באהבה בלי תנאים ללא חרוזים
וללא משקל.