אז מי אמר שהכל מתוכנן מראש?
הנה התרמיל מונח לו על הרצפה, מחכה שאני אעמיס בו את כל הדברים
ואסחוב אותו עד לתחנת האוטובוס. אחרי זה אניח אותו במקום זר,
בין אנשים זרים. פעם הבאה ששוב אראה אותו כבר יהיו עליי מדים
וזרוע נפוחה. בסופו של יום אהיה כל כך עייפה לסחוב אותו, אבל
לא תהיה ברירה ואז אצטרך להצניע אותו, כי הוא הרי אזרחי
ובמסגרת הצבאית אין מקום לאזרחי. כך ייעלמו כל המאפיינים שלי.
אני אהיה אחת מתוך קבוצה, ארגון. כבר לא יהיה מקום
לאינדיווידואליות.
בסדר. אני אוכל לחיות עם זה. העיקר שאעבור את השנתיים האלו עם
חיוך ואם לא, אז עם דמעות, פשוט שיעברו מהר. אחרי זה יש לי
תוכניות גדולות. אני רוצה לטוס לאוסטרליה, לא, בעצם לארה"ב.
אני מתלבטת בין השניים. אולי אשלב ביניהם? אבל כמובן שום דבר
לא צריך לתכנן מראש, כשאגיע לגשר אחצה אותו.
אחרי זה כמובן אתחיל ללמוד, אבל מה ואיפה?
אני מתלבטת, אולי אלמד הנדסה ביורפואית. כן, אני יודעת שלא
כולם שמעו על המקצוע הזה, אבל זה שילוב כזה של הנדסה- מדעים
מדוייקים- פיזיקה ומחשבים, עם ביולוגיה ורפואה. מאוד קשה
להתקבל לזה, כמעט כמו לרפואה. כמה שרציתי ללמוד רפואה. מגיל 6
בערך זה היה החלום שלי. קנו לי ערכות של רופאים, כשעברתי ליד
חלונות ראווה תמיד הצבעתי על ברבי רופאה, זאת עם הסטטוסקופ
והחלוק הלבן, חיפשתי מידע על המקצוע ותנאי הקבלה וכמובן,
חלומות לחוד ומציאות לחוד. בעצם, אולי אלמד ארכיטקטורה. אני
מציירת לא רע ויכול להיות שיש לי גם דמיון מפותח פשוט צריך
לגלות את זה. אבל איזו עבודה תהיה לי? אתם מבינים מה הבעיה,
כולם דוחפים אותך ללמוד, אומרים לך הכי חשוב שתלמד ואז אתה
מוצא מקצוע שבאמת מרטיט לך את הלב ואחרי זה אומרים לך שבעצם
עדיף שתלמד משהו אחר, כי עם זה לא תגיע לשום מקום- משמע, לא
תרוויח מספיק כסף.
אולי הם צודקים, אני רוצה להרוויח כסף, אני לא רוצה להיות
תלויה באף אחד, לא במשפחה ולא בחברים ובעיקר לא בבן זוג. זה
כנראה הסיוט הכי גדול שלי, להיות תלויה ממישהו.
אני רוצה להיות עצמאית, מבוססת, בעלת קריירה, אישה חזקה.
אולי ואולי אולי, אני כבר רוצה לדעת מה יהיה, אני רוצה להיות
מוכנה, אני רוצה ללמוד מראש את הפרקים הבאים שאדע איך להתמודד
עם הבאות.
טוב אז בינתיים התרמיל עוד שוכב לו על הרצפה, ריק מתוכן והאמת
שגם אני ככה, מתנדנדת בין שמיים לארץ, קצת ריקה מבפנים, משהו
חסר ומשהו לא שלם עדיין. אולי, אולי בעוד שנתיים.