הביצות הטובעניות במערב ידועות בכך שאפילו נוצה לא תצליח לחמוק
מהן, כל דבר בעל מסה, אף המינימאלית ביותר, ישקע אל תוך התהום
הבוצי של הביצות. משום כך הן נקראות "השאול הטובעני". אותו
שאול טובעני, מסופר כי חיה בו מפלצת אימתנית, אשר מוכנה לאכול
כל מי אשר ניצל ממלתעות השאול הטובעני. היא זכתה לשם "דמון
הביצות", משום היותה השטן אשר שוכן בסופו של השאול הטובעני.
ישנה אמרה בקרב פשוטי העם האומרת: "מוטב למות בשאול הטובעני
מאשר לשרוד ולפגוש בדמון הביצות." פירוש הדבר הינו שעדיף לוותר
על המאבק כשהוא אבוד, מאשר להמשיך ולפגוש בגורל אכזר אף יותר.
כמובן, זוהי רק אמרה, וכמו כל אמרה באשר היא-איש אינו מקשיב
לה.
במגילות אשר נכתבו על ידי חוקרי היצורים נאמר כך: "לדמון
הביצות שלושה ראשים, כל אחד מהם גדול כחבית, והם נתלים בקצהו
של צוואר ארוך כנחש הפיתון הסגול אשר ביערות הטרופיים של
הדרום; בכל ראש מראשיו קבועות שש עיניים, שלוש מתוכן אדומות
ואילו השלוש האחרות צהובות, והן קבועות כך שלא תשב עין אדומה
לצד עין אדומה נוספת. לדמון הביצות גוף עצום וטלפיים שבקצותיהן
טפרים חדים כתער, והם שחורים לחלוטין, כמו גם שיניה הארוכות כל
כך שהן נתלות מעבר לפיה של המפלצת. צבעה חום-ירקרק, ומשום כך
היא מסתווה אל אדמת הביצות. היה סמוך ובטוח כי לא תבחין בדמון
הביצות לולא תבחר זאת להתקיף אותך, וכך, כמובן, היא תעשה."
הורים מספרים לילדיהם כי אם יגדלו ויהיו לאנשים רעים, ימצאו את
דרכם לשאול הטובעני, ואל דמון הביצות.

אך זו אינה אלא הקדמה, והאמת היא שסיפורינו איננו עוסק כלל
בדמון הביצות, או בשאול הטובעני. לא, סיפור זה עוסק דווקא
באדם. שמו של אדם זה הוא ריקארד אליאן, או כפי שנודע בימים
אלו-הגנרל ריקארד אליאן, גנרל הצבא המלכותי, צי הקיסר וחיל
הפרשים. וכל שנותר להוסיף בנושא התואר הוא שחבל שלא זכה גם חיל
הפרשים לשייכות כלשהי להוד מלכותו הקיסר.

אותו ריקארד אליאן, אשר בו, כפי שכבר צוין, עוסק סיפורינו, ישב
במשרד התכנון הצבאי בארמון הוד מלכותו, לפניו פרושה מפה ועליה
שרטוטים של העולם, מהדרום הטרופי עד לצפון המושלג. דגלי ברונזה
קטנים עמדו בפיזור חסר תבנית לכאורה על המפה, וסימנו מקומות
כגון איי הסלעים, עמק הרוחות, חוף הפירנאות וגם, בין השאר,
השאול הטובעני.
אדם המביט מהצד, נניח משרתת או נער אורוות, לא היה יכול לפרש
מדוע סומנו מקומות אלה מתוך כל המקומות, או מה יכול היה לקשר
ביניהם. אך גנרל ריקארד אליאן היה איש צבא מנוסה, ובשנתו
הארבעים ותשע פיקד על כל אותם חילות מלכותיים אשר הוזכרו, ולכן
יכול היה לומר בדיוק מדוע סומנו כל המקומות האלה. סיבה נוספת
לכך שידע זאת הייתה, כמובן, משום שהוא סימן אותם.
ריקארד גירד בזקנו השחור, אשר הגיע עד החזה שלו ובו היה גאה
במיוחד, הרי דבר לא יכול להעיד על היותו גנרל חשוב טוב יותר
מאשר זקן ארוך ומפואר. הוא גירד בזקנו משום שלטענתו, הייתה זו
דרך מרשימה ביותר לחשוב, ומשום שהיו אנשים נוספים בחדר, לא
יכול היה להרשות לעצמו לחשוב בדרך פחות מרשימה.
"רבותיי," אמר לבסוף, ופנה אל חמשת האנשים אשר ישבו בסבלנות
סביב השולחן והביטו עליו חושב, ואף התרשמו במיוחד מהדרך בה
חשב, אשר העידה על היותו גנרל מחושב ומרשים. "האם מישהו מכם
יכול בטובו להועיל ולומר לי, מדוע סימנתי מקומות אלה על המפה?"
הוא בחן את החמישה היושבים סביב השולחן בגבה מורמת, בידיעה
ברורה כי איש מלבדו לא יוכל לענות על שאלה זו.
חמשת האנשים, כולם אנשי צבא מנוסים ובעלי כוח צבאי רב, שלחו
מבטים נבוכים אחד לשני ולבסוף הואיל אחד מהם, מפקד החילות
הצפוניים, תומאס אואת', לקום בשם חבריו לשולחן ולומר בקול
מבויש, "לא אדוני, איננו יודעים מדוע סימנת מקומות אלה על
המפה."
ריקארד חייך מתחת לזקנו,חיוך מלא שביעות רצון מעצמו. תומאס
אואת' ישב חזרה והביט על מפקדו המחייך, ארבעת הנוספים הביטו גם
הם על הגנרל וחיכו שישפוך אור על הפרשה.
"מקומות אלה," פתח ריקארד, בקול שהיה רם מין הרצוי או הנדרש,
אך יצר רושם רב מאוד על המאזינים. "סומנו משום שהם מקומות אשר
אינם שייכים לאימפריית הוד מלכותו הקיסר." הוא נשען אחורה
בכיסאו בעוד חמשת האנשים בחנו את המפה והגיעו, לאחר מחשבה
קצרה, למסקנה כי הוא צודק, וכי זוהי בושה שלא ראו זאת קודם
לכן.
לאחר שווידא כי הנוכחים חזו בגאונות הסידור על המפה, כחכח גנרל
ריקארד אליאן בגרונו, ובכך החזיר את תשומת ליבם של האנשים
אליו. "ובכן, רבותיי, כעת משנוכחתם מדוע מקומות אלה מסומנים,
האם אתם יכולים לנחש מה בכוונתי לעשות בנוגע אליהם?"
שוב הביטו החמישה אחד בשני במבוכה, שוקלים את הדבר, ולבסוף
הגיעו למסקנה ניצחת כי אינם יכולים לנחש מה מתכוון הגנרל לעשות
בנוגע לאותם מקומות אשר אינם שייכים לאימפריית הוד מלכותו.
המבטים המשיכו בין האנשים, שוקלים מי מהם יהיה זה שיודה
בבורותם בפני הגנרל. לבסוף היה זה קפטן אמאר שור, המפקד על
הספינה הגדולה ביותר בצי הקיסרות, שקם ואמר, "אדוני, איננו
יכולים לנחש מה בכוונתך לעשות בנוגע למקומות אלו, משום שהם
נידחים ומרוחקים כל כך, ואף מסוכנים לישוב כל כך שאין
לאימפריית הוד מלכותו אחיזה עליהם."
גנרל ריקארד אליאן גירד בזקנו שנית, וחייך שוב את חיוכו מלא
שביעות הרצון. הוא שתק משך דקות אחדות, עד אשר החלו האנשים
מסביב לשולחן לתהות האם ידבר אי פעם. הוא דיבר לבסוף, באותו
קול רם אשר יצר רושם רב על החמישה. "התשובה היא," אמר ואז עצר
כדי לגרד בזקנו, "כל כך פשוטה עד כי נראית לי בושה שטובי
המוחות הצבאיים של האימפריה אינם יכולים לנחשה." הוא חייך
לנוכח מבוכת הנוכחים ואז המשיך, "אך משום שאין בכוונתי לעלוב
בכם, אומר לכם מה היא." ואז לקח הפסקה נוספת כדי לגרד בזקנו,
דבר שהתחבב עליו במיוחד במשך השיחה. "התשובה היא," חזר ואמר,
"שבכוונתי לכבוש מקומות אלה ולשים אותם תחת שלטון האימפריה."
לתשובה כגון זאת לא היו מוכנים הנוכחים, ומייד החלו מתלחשים
ביניהם. נדמה היה שהרעיון, לכבוש את אותם מקומות, הנידחים,
המרוחקים והמסוכנים כל כך, נראה חסר היגיון לחלוטין לגדולי
המוחות הצבאיים של אימפריית הוד מלכותו הקיסר. הרי בעיתות של
שלום, כפי שהייתה העת הזאת, איזה צורך יש לאימפריה לכבוש
מקומות שכאלה, ובכך להרגיז את השבטים והעמים החיים בסמוך לה.
הרי איש לא יחשוד בכך שהאימפריה, אשר לכאורה מנהיגיה בריאים
בנפשם, תצא לכבוש מקומות אלה, שבהם אין לה כלל צורך. כה לא
סביר היה הרעיון, עד שלאחר שעות של דיונים נסערים ביניהם,
הגיעו החמישה למסקנה כי זוהי גאונות לשמה, וכי הגנרל ריקארד
אליאן הינו ככל הנראה המבריק מבין המוחות הצבאיים שחיו אי פעם.
מה, מלבד גאונות טהורה, ישתול במוחו של אדם את הרעיון לכבוש
מקומות נידחים, מרוחקים ומסוכנים, אשר לאימפריה אין כל צורך
בהם, לעורר את חמתם של העמים הגובלים בהם, ובתהליך, לשבור את
השלום אשר הושג במחיר דם ויזע?
בינתיים ישב גנרל ריקארד אליאן בכיסאו, גירד בזקנו והביט בחיוך
אל הדיון הסוער אשר החל בין חמשת הנוכחים. הוא היה סמוך ובטוח
כי במהרה תוערך גאונותו, כפי שקרה, וכי בסופו של מבצע גאוני
זה, יזכה לשבחים רבים מהוד מלכותו הקיסר, ואולי אף יזכה בביתו
הבכורה של הקיסר לאישה, כבוד גדול לאדם פשוט כמוהו, אשר הדבר
היחיד אשר ייחד אותו הייתה גאונותו בתחום הצבאי, והיא שהובילה
אותו לדרגה אליה הגיע.

יצא המבצע הצבאי לדרך; ריקארד הכין את חילותיו לצעידה, ומתוך
הגרלה שערך נבחר כי המקום הראשון אליו יפנה צבא האימפריה
לכיבוש יהיה לא אחר מאשר השאול הטובעני, אותו אתם זוכרים
בוודאי מההקדמה.
שלושה חודשים נערכו ההכנות, גיוס חיילי מילואים, שלא יחסרו
חיילים בשורות הצועדות לעבר גבולות המערב, איסוף אספקה וטעינת
סוסים ופרדות. ריקארד פקד על נפח שיכין לו שריון קשקשים מפואר,
וזאת כדי שהפורטרטים אשר יציגו את יציאתו לא יציגו אותו בשריון
בלתי מרשים כמו שריון הטבעות הנוח שנהג ללבוש לקרבות קטנים.
למבצע צבאי גאוני כגון זה חייב הגנרל ריקארד אליאן לצאת במלוא
תפארתו. משום כך רכש גם סוס קרב שחור ואימתני, בעל מזג סוער,
שלא יאמר על הגנרל ריקארד אליאן שבהמת הרכיבה שלו פחות מרשימה,
או פראית, ממנו. גם חרב דאג שיחשלו למענו, חרב גדולה ומעוטרת,
כבדה כל כך שמעטים בני האנוש אשר מסוגלים להניף אותה. אך אסור
שיאמר, על גנרל ריקארד אליאן, כי נשקו אינו הטוב שבטובים.

וכך, בקול תרועות, יצא צבא האימפריה, בראשו רוכב הגנרל ריקארד
אליאן, לעבר המערב, והתשואות ליוו אותם עד אשר נעלמה עיר הבירה
הקיסרית באופק, ואדמות המערב הביצתיות החלו להראות באופק
הנגדי.
רכבו משך חודש ימים, רכבו במשך חודש לילות, וכבר החל הצבא
לפקפק בגאוניותו של מסע זה, כעת משהלהט הראשוני פחת. אך ריקארד
לא פקפק בגאונות תוכניתו, ובכל לילה ישב באוהל המפקדה ושרטט
מפות אין ספור, המציגות אזורים שעין לא ראתה מעולם, כדי ששום
פרט לא יחסר בתוכניתו.
מתום חודש ימים, הגיע הצבא לגבולותיו של השאול הטובעני.
החיילים עמדו והביטו באימה אל הביצות, וכל אומץ שליווה אותם
יחד עם אותן תשואות גווע במקום. שלושה הסתובבו באותו הרגע ונסו
משם, מדרבנים את בהמות הרכיבה לפני שיספיק מישהו מחבריהם לנסות
ולתפוס אותם.
"אל תחשבו על אותם מוגי לב." הרעים בקולו הגנרל ריקארד אליאן.
"הם, שלא כמוכם, לא יזכו לתהילה המחכה לאלה האמיצים, היוצאים
לכבוש למען הוד מלכותו הקיסר." החיילים הריעו בקולות רועמים,
אך בליבם נפרדו ממשפחותיהם ויקיריהם אשר השאירו מאחור.
"אנו נכנסים כעת לביצות אשר זכו לשם 'השאול הטובעני'," החל
הגנרל ריקארד אליאן לנאום, אותו נאום אשר התאמן עליו בכל לילה
מאז צאתם למסע, אותו נאום אשר ייזכר לנצח בלב האנשים ויעניק לו
תהילת עולם, כגנרל המוצלח ביותר שהיה לאימפריה הקיסרית אי פעם.
"ואנו נכבוש אותו בשם הוד מלכותו הקיסר ובשם האימפריה. אינני
רואה מוגי לב ופחדנים מולי היום, אלא חיילים אמיצים, בעלי לב
פלדה, פלדה זהה לזאת ממנה עשויות החרבות. לכן, כאשר נניף
חרבותינו כנגד אויבים אלו ואחרים אשר עשויים לחכות לנו בהמשך,
נניף איתם ליבנו, וכל אשר נמצא בו. משפחות, אהבות, ילדים, כל
אלה נניף כנגד האויבים הממתינים לנו; וכשנצא מנצחים, כיאה לצבא
האימפריה, ונכתיר את מלחמת הכיבוש הגאונית הזאת כהצלחה, תזכרו
כולכם כי היה זה אני, הגנרל ריקארד אליאן, אשר הוביל אתכם
לניצחון ולי, וגם לכם כמובן, מגיעה תהילת עולם, תהילת ניצחון."

במילים אלה הניף ריקארד את חרבו הכבדה מנשוא והסתער אל תוך
השאול הטובעני, וכה נגועים ונרגשים היו חייליו, שלא שקלו ולו
לשנייה את הסכנות הטמונות בהסתערות עיוורת אל תוך ביצות
טובעניות ויצאו ברכיבה אחריו. בטרם עברה מחצית השעה, שכב חלק
הארי של צבא האימפריה בקבר השאול החולי והטובעני.

רצה המזל, או חשקו האלים, ודווקא הגנרל ריקארד אליאן לא טבע
באותה מחצית השעה. סוסו השחור והכבד החל לטבוע, ובשל אופייה
הפראי של הבהמה, לא הצליח ריקארד להרגיע אותה. במקום זאת קפץ
מעל גב הסוס והחל לרוץ. כאשר אחזו החולות גם בשריון הקשקשים
שעל גופו, פשט ריקארד את השריון, לא משקיע מחשבה אחת באותו נפח
אומלל שעבד ימים ולילות להכין את השריון, ונתן לו לשקוע
בחולות. מהר מאוד הרגיש עצמו שוקע שוב, ולנגד עיניו ראה את
צבאו גווע, על כן זרק את החרב לחולות והמשיך במרוצתו. החרב
הכבדה, מלאכת מחשבת, שקעה לתוך השאול הטובעני.
המשיך ריקארד לרוץ, ואותו רצון של המזל, או של האלים, הביא
אותו לעבור את הביצות, אם כי כאשר עבר אותן, לא היה דבר על
גופו מלבד בגדיו התחתונים, וגם אותם כמעט וזרק ברגע של מצוקה.
נפל ריקארד על ברכיו והתנשף, מקלל את חייליו, שהרי בגללם נכשלה
תוכניתו הגאונית, אשר שום פגם, אף לו הקטן ביותר, לא היה בה.
עסוק מדי היה בהתנשמות והתנשפות, שלא שמע את החרחורים אשר
נשמעו לפתע לימינו, וכה מרוכז היה בזעמו שלא שמע את צלילי
היניקה שהשמיעו הצעדים הכבדים בחול. ברגע של דממה, הרים את
ראשו ומצא למולו שלושה ראשים, גודל כל ראש כגודלה של חבית,
נתלים בקצה צוואר ארוך, ושמונה עשר עיניים, תשע צהובות ותשע
אדומות, מביטות עליו וממצמצות.
"שלום לך, הגנרל ריקארד אליאן. גדלת היטב." אמרה המפלצת ופתחה
את לועה הענק, חושפת שורת שיניים חדות ושחורות.