יום אחד הבטתי בכדור של שלג נתלה מההר

ואינו מעלה

על דעתו שיהרוג אותי.

בעוד ברחתי מפניו למדבר,

בין השאר מפני אימת קורו של ההר,

התבדיתי בלבבי:

הבנתי כי המדבר חציו רתוח חציו יבש

עת עקרב עכור עם רגלי התגושש.

אחרי שמרחוק הבנתי שאינו מסביר פנים
עצרתי מלכתי ועמדתי דום.

וכך בינות ירח צר לירח מתעבה לא זזתי זוז.
רק עמדתי במקומי ותהיתי לפשר הקושי והמוות הזה.
לבסוף אף תהיתי אם הפתרון האולטימטיבי הוא פשוט להניח לרגלי
לקרוס וכך להתדרדר במשעולי ההר עד להתרסקותי אל המדבר הרתוח
הזה.

למזלי נגח בי פרפר, העיר אותי מסיוטי וגרם לי להחליט ללכת שבי
אחרי העפרוני.

אהבתי את לכתי אליו שם באחו ובחורשה של ירוקים.
אפילו הצלחתי להיעצר ולהתענג שנייה או שתיים מריחו של אליהו
הנביא.

וכך בעודני צועד אל השמש השוקעת במזרח במקום במערב קפצתי
בדילגית והייתי מאושר.
עד שלפתע התעוררתי ושוב הייתי על הר,
מביט בכדור שלג שבלא מודע מנסה להרגני
ובורח שנית אל צינתו של מדבר.