הם יחד.
כן, כך הוא המצב.
הוא לוקח צעד והיא איתו
צועדים ונותנים לעולם לחוג סביב עצמו
צעד ועוד צעד הם הגיעו כבר רחוק
לרגע אחד הם נעצרים ומתחילים לשתוק
מסתכלים על היער הסבוך שבו עברו
בוחנים את מגדל המים שממנו רגשות נטפו
מריחים את שביל האפר שהתפתל בין חממות
נחלצים זה אל זו ומתחילים לבכות
מביטים לאחור ונחרדים לגלות את גדול החור
ואחריו עוד אחד ועוד שניים...
צצים,קופצים,ישר לעיניים...
הם דילגו, אולי זה לא היא , זה הוא..
לא כתב לה שירים, לא קטף בעבורה פרחים
אפילו לא צרב דיסק למניין החודשים
כזה הוא... טיפה עיוור...
לא רואה הרבה ונתקל בגדר
הוא מדלג, כן זה נכון... הוא לא צועד צעד צעד בביטחון.
חושש מקוץ או מדרדר,
אז הוא מדלג מעל ההווה והעבר.
מחפש מקום בטוח להניח את רגלו, מקום מרווח די לה ולו.
הוא אוהב אותה, את זה כל עיוור רואה
כשהוא עוצם את עיניו,את דמותה הוזה.
רק עיצרו והיבטו בזוג המדלג
היא את ידה שמה בידו והוא מחייך כשהיא פורצת לליבו.
עיצרו והביטו, במבטו של האיש העיוור
גם הקמטים שבו נראים שמחים יותר.
כך יחדיו הם מדלגים... מעל קוצים,מעל סדקים...
נושמים אוויר ומרחפים.
בסופו של כל דילוג נמצאת לה נחיתה
לא תמיד רכה לא תמיד קלה
אבל הוא אוהב אותה ואף ימסרו את שתי עיניו כדי לרכך את המכה...