תאול שולת צעד במורד הרחוב החשוך כשלמולו פסע בתנועה איטית
ומהוססת גור חתולים קטנטן. הגור יצא מבין פחי הפלסטיק ירוקים
והיה מלוכלך, פצוע ומסכן. פרוותו דביקה, קשיחה בחלקים מסויימים
ומרוטה באחרים. עניו היו עצומות ועטופות מוגלה. הוא עמד בפיסוק
קל וילל בבכי שקט אך צורניי. נראה היה כאילו טמונים ביצור
הזעיר, כל הסבל והעליבות שצפים בעולם. כל הבדידות והאומללות
נתנכזו בו. החתול המשיך להתחנן להצלה לגאולה ממכאוביו גם כשפסע
תאול על פניו והתרחק ממנו, נאנח בלי לשים לב לכך.
אחרי שני רחובות נוספים נעצר תאול ודחף את דלת הזכוכית הכהה.
הוא נכנס אל הפאב האפל. התנגנה בו מוזיקה די רועשת, אך מרבית
הדיבורים נפסקו כשהגיע קרוב מספיק לבר. היו כמה צחקוקים
וגיחוחים, נשמעה גם שאלה עייפה שלא חיכתה למענה: "מה, פורים
היום?"
אבל תאול לא התרגש מכל אלה, הוא היה רגיל לכך. הוא הסתכל על
השולחנות הפזורים סביב, המקום היה מלא אך לא דחוק יתר על
המידה.
אז הבחין באישה נאה, עם חיוך רחב במיוחד, כזה שנפרס כמעט עד
האוזניים. הוא התיישב בזהירות על לידה, בכסא הבר הגבוה והניח
נעליים גדולות ואדומות על ברזל הכיסא, מתחת למושב עצמו.
האישה בהתה בו לרגע, מבט מלא תימהון ואולי אף זילזול ופנה חזרה
להמשך שיחה עם הברמן הצעיר.
תאול העביר אצבעות מעט מיוזעות בין תלתליו הסגלגלים בהירים,
ופנה אל אותו חיוך ומאחוריו אישה: "סילחי לי אפשר להציע לך
משקה?" אך משהסבה ראשה אליו, התכווץ לאיטו החיוך האדיר ואת
מקומו תפסה הבעה זועפת ומוטרדת להחריד.
תאול לא היסס, וניער את שרוולו עד שכוס פלסטיק קטנה התגלגלה
מתוכו. הוא היצב את הכוס והחל לשפשף את שתי ידיו מעל לשפתה.
האישה והברמן החליפו מבטים מלאי רחמים על אותו תאול הזוי
ומטופש. היו אנשים נוספים שתלו עניים במתרחש, ויש גם כאלו שלא
חדלו מלבחון את תאול מרגע שהגיח מאחורי דלת הזכוכית הכהה.
"חבר..." פנה אליו הברמן, "מה, מה אתה מנסה?"
"עזוב" ענתה אשת החיוך בביטול. "מיד", הבטיח תאול לשניהם. מבין
כפות ידיו החל ניגר נוזל בורדו עז, תחילה בטיפות בודדות ואז
בנהרות זעירום שנשפכו את הכוס ומלאוה תוכן. אנשים סביב, שהיו
עדים למחזה קראו אליו כל מני דברים וחלק גם מחאו לו כפיים.
האישה צחקה, החיוך חזר. תאול היה מאושר. הוא לבש חליפה משובצת
שחור-לבן, שלא תאמה את מידותיו, זו הייתה ענקית ומסורבלת. מעל
לכפתורי חולצתו נח פפיון צהוב.
הוא התקרב לאישה ורצה לתת לה לטעום מהמשקה. היא סרבה בכל תוקף.
הוא לא ויתר ובעקשנות קירב לעברה את כוס פעמים נוספות. "תודה.
לא. שיהיה לך לילה טוב." האישה חתמה את האינטרקציה והסתובבה כך
שרוב גבה מופנה אליו. תאול הניח מרפקים על הבר ואת ראשו בין
כפות יד. לאחר רגע קצקצר ניעור לפתע, פשפש בכיסו והוציא פרח
תכלת בעל נקודות לבנות, עצום בגודלו. הוא הקיש על כתפה של
האישה פעמיים והגיש לה אותו. כעת יותר ויותר קהל של בליניי
אותו הבר, זנחו את שיחותיהם הקולניות והתרכזו בתאול ובמעשיו.
היא ביקשה שיחדל. בחורות אחרות בחדר קראו אל תאול, ביקשו שיבוא
אליהן ושהוא מתוק וסקסי אפילו אמרה אחת מהן. תאול לא פסק ומכיס
סמוי לעין, בצד הפנימי של חולצתו, שלף קש מאורך, סתום בקצהו.
הוא שיחרר את הגומי בקצה הקש, ינק מפתחו וסגר בחזרה. הוא החל
לשיר בקול חמאתי ודק שהכנה לו ההליום ששאף. מיד כיבו את
המוזיקה, שלא תפריע לו, מחאו לו כפיים צחקו ואודדו אותו. הוא
שר לה על כמה יפה היא וכמה שהוא רוצה וצריך שהיא תואהב אותו
ועד כמה הוא היה רוצה לחבק אותה ולנשק אותה. האישה לא אמרה
הפעם, אלא צעקה: "תעזוב אותי!!!" מילמלו סביבה: "מה יש לה?"
"כבדה", "מה קרה, מה הרצינות?"
"סתם. גם כן זאת .."
הצעקה שלה הקפיאה או תאול לרגע. הוא הרצין  באחת, הסיר את האף
העגול האדום והניח אותו על הבר. אז הסתכל עליה ואמר לה בקול
רועד: "אם לא תרצי אותי אתאבד". האנשים לא שמעו את חילופי
הדברים וחיכו לראות מה יתפתח ומה עוד ינסה תאול לעשות על מנת
למצוא חן. האישה, שקשה היה להאמין כי חייכה פעם, לא מזמן
אפילו, לא ענתה, רק ארזה את דבריה, מתכוננת לעזוב את המקום.
תאול תפס בכתפה, לא בעדינות ורוך אלה בחוזק וחזר על דבריו
והוסיף גם: "אני נשבע לך." היא רתחה מזעם, השתחררה מאחיזתו,
מתרחקת ממנו ומלמלת בקול נמוך ומתחתי: "רציתי ערב פשוט, רק
להנות..". תאול נעמד על הכיסא. היא כבר פילסה דרך לכיוון
היציאה ולא הביטה בו. הוא כרך חבל סביב פס ברזל, דמויי צינור,
עליו היו מחוברות מנורות בעלות אור עמום. הכל רק הביטו בו קצרי
סבלנות ורעבים לבידור. הוא קשר גם לולאה סביב צאוורו וקרא לה,
רגע לפני שדחפה את דלת הזכוכית ויצאה משם. המקום היה די שקט
בלא המוזיקה והצווחה שלו: "חכי!!!" נותרה מהדהדת באוויר זמן
מה. היא הרפתה מהדלת והסתובבה. משראתה אותו עומד כך על הכיסא,
גילגלה עניים ביאוש ועצבנות, הסתובבה חזרה ופתחה את הדלת. תאול
קפץ מהכיסא ונותר תלוי באוויר. החדר התמלא צעקות, רעש והמולה.
האישה הלא מחייכת פלטה יבבה איומה וצעקה: "הוא באמת עשה את
זה!" היו אנשים שקרבו אליו וניסו להרימו, היו שנסו על נפשם אל
מחוץ למקום. מישהי התעלפה ואחרים הקיאו. האישה נותרה שתולה
במקומה, מטי איבה ושינאה הופנו אלה מצד כל אותם זרים שלא
הכירה. אפילו פרצופו של הברמן המתחנחן היה חמור ושופט כעת.
לאחר ארבע דקות וחמישים ושש שניות, או אולי נצח, הגיע
האמבולנס. הצוות המיומן הוריד את תאול במהירות אל האלונקה
כשהוא דומם וגופו מאובן.
האישה לא התיקה עניה ממנו וכששעטה האלונקה בצמוד לה, הושיטה
ידיים ואחזה בה בכל כוחה. צוות מגן דוד אדום ושאר האנשים
נתרעמו ונסו לדחוף אותה המומים ונרעשים. היא התנגדה לאחיזתם
וצרחה: "זה לא אמיתי! הכל בדיחה.. אתם לא מבינים?! זה בעלי.
תאול קום!!!" שני גברים הגיחו מאחוריה, תפסו אותה ומשכו אותה
מן האלונקה. שאר האנשים נראו מבולבלים וחסרי אונים: "זה בעלה?"
"זאת הייתה בדיחה!" "הם הכירו זה את זה?" סמני השאלה גדשו את
החלל בעוד האישה המשיכה לבכות ולצעוק. "בדיחה מצחיקה מאד לחש
אליה מישהו, חלף על פניה ועזב את המקום. האישה זעקה ונשכה את
הזרועות הלא מוכרות שהתהדקו סביבה וקפצה אל האלונקה נאחזת
בגופו של תאול." צוות ההצלה המשיך לדחוף את המיטה אל כיוון
היציאה וקהל האנשים רץ אחריהם ללוות את ההתרחשות.
בחוץ קבעו את מות הליצן. האישה נשקה למצחו ודיברה אליו חנוקה
מבכי: "תאול, תאול שלי! זה לא יכול להיות! מה קרה? למה? טעית
בקשירה?" היא הסירה את תלתליו הסגולים וליטפה את ראשו הקצוץ,
פניה אדומות ונפוחות מדמעות. "אני מצטערת, אני כל כך מצטעת
תאול! איך הרשתי?" היא חבטה באגרופיה על ירכיה ואמרה לו:"אני
לא יודעת איך הסכמתי כל השנים הללו, לצחוק איתך על המוות בכזו
קלות?! עכשיו הוא צוחק עלי תאול".. אחד החובשים שם יד על כתפה
להרחיק אותה בעדינות כשכיסו את הגופה בניילון שחור אטום. האישה
יבבה ומילותיה לא נשמעו עוד בברור עוד.
ידו המשובצת שחור-לבן של תאול יצאה ממתחת לשקית השחורה ונחה על
ביטנה כשהוא אוחז בפרח התכלת הענק.
"תת...תאווווול!" האישה בכתה מחייכת את אותה חיוך רחב המעפיל
על הטיפות המלוחות שזולגות על לחייה.
צוות האמבולס החוויר נוכח כך. הרי שתאול, כך קבעו באופן
עובדתי, היה מת ללאשום ספק לפני דקה תמימה.
קהל האנשים היה נסער ונרגש. מלא רגשות סותרים: של כעס וצחוק,
פחד ורחמים.. הכל הסתחרר יחד עם האלכוהול ותחושת הריחוף
שהכנה.
תאול הסיר בתנועה חגיגית את הניילון כמו בגילוי הפתעה שאין איש
יודע מה מסתתר תחת הכיסוי הכהה. הוא התיישב על האלונקה והאף
האדום מתנוסס באמצע פרצופו. ירד ממנה וקרב לאישתו, התכופף על
בירכיו והושיט לה את הפרח.
גור החתולים העזוב.