לו ליהי היתה מלקקת דוורים ישנים, כל זמן שראשה צמח על צוארה,

אולי הייתה עובדת בדואר בליקוק.

את הנשים המעשנות קשה היה למצוא במעברי החן
כל שנות ימי חייהן מעשנות גברים במקטרות עץ, שמישות גם כתותבת
למחשבות.
רגליהן היו רגלי שור או פרה וכל מי שראה אותן היה נבלע בחשכה
אלו היו הזמנים המתים.

מתהלכת לה נמלה על קצה הלשון ועורמת רסיסי מילים. כל היודע על
דבר הפועלת
רצוי שידלג חת בכל פעם שלישית, כי המצוי סתום והיתום פרוע
במועדים.


לדאות במנוחה בעומק השבר
זהות נפוחה בבועת המים עומדת,
מידת המחייך שאיננו.

באותן השנים נעלמו הגבולות מהארץ הדקה,
הרצון לתאר מבנה, ניפח את המרכז.
לא שסמכה על אותו החלק שאינו קשור בבלום,
חוטי רגש הסתבכו סביב הפתיל הזועק למבנה ברור.
הסנה החל לבעור, המן החל לרדת,
ועונג של גשם היצירה, שמחה סוחפת שפע, שמחה הנקראת
השחרור הגדול.

ואז במבואות, הציץ עריץ, ציפור בתקול,
מפענחת סתומים שידעה לגשר על הנראה והנעלה, הנגלה הנעלם.

קרומי הלשון והשפה כל המילים הרטובות התפוצצו כפופ קורן עצור
במחנה פליטים.
השמן היה חם מספיק לבקע את התוכן הרך והצפון ולהופכו לקליפה.
בקרנית עיני השמאלית, עברה לגור אישה מבוגרת כבת ששים, זעופת
פנים
ונחושה לקיים מצוות אל תעשה.
את זמנה הייתה כובשת בתנור ישן פולט קרינה.
כל אותם השנים שבה למקור דלותה, שפתיים עליונות מול שפתיים
תחתונות. התעמלות  לילה מול התעלמות הגוף,
כך שבמרוצת השנים ללא מבנה ללא בקרה, הפכה זעופת הפנים חסרת
הארוניה העצמית לזרעו של עץ האו.

על עץ האו יצאה בת קול
בשיר נוגה שברה
לבו של עץ אגו ז קור
חליל הוזים בשלה

מסוף היום בבחיר בקרו
מצאה ספסל רדום
עליו קפץ קבצן עיוור
צוחק בפה חתום

ולא ידעה אם זה האיש
שלו היא שכחה
לתת מעט מזל מאיר
ברגע הלידה

תפסה מונית יצאה בתקול

לקרוע את העיר
במעדון קל יפסו

הכל מודע ילדה קטנה, כך אמר לי סופר בועות הגזוז האילם, חסר
השינים המטפלות,
מצמץ בי את עיניו הטובות ושרק לי מנגינה משפתיו השקועות.

מילה מילה היא רק מילה
גם גם היא רק מילה
רק מילה היא גם מילה
הההאותי את מבינה?

מבינה זו גם מילה
גמגום המום מראש


מי לה לה לה
זו מנגינה
תוגת מלח סורר
את אצבעו שליקקה
ירקה אל החצר


פתחה את הברז האמצעי שעמד בין שני כפופי ראש
יצא בן קול מלועו של ברז
ממתי את כך ממוססת מבנים של  הגיון רצוף ללא רשיון?
יש לך אישור להיות לא ברורה
את נאשמת בשוטטות ושותתות של מילים,

צאי לחופשי ומלאי מעינות התודעה,
זו התודעה החדשה שבימים אחרים אין כאן קני הכוונה לימים שיבואו
אלא רק לימים הלא שמורים
הזקן שבי הפסיק להאמין בקולו ולכן אינו משמיע מילים בקולות
המחשבה.

על יוסף הציפור בחלום הבא.