אני רוצה לדבר איתך על הלב ששברת.
תפסיק לומר כמה שאני מדהימה ויפה בעיניך,
זה לא יגרום לכאב להיות פחות כואב.
אל תחבק אותי רגע לפני השינה, זה רק מגביר את הדמעות לצאת
החוצה.
והן זולגות.
נרדמת תוך רגע. ממש, תוך שניות ספורות כבר יכולתי להרגיש את
הקירות רועדים מהנשימות העמוקות שלך.
ואני ? אני הסתובבתי עם הגב אליך, נושכת את השפתיים חזק כדי
שהבכי לא יתפרץ החוצה ועלול יהיה להעיר אותך.
מחשבות.
שקים גדושים במחשבות.
מה רע בי, למה אני?
זרקתי חתיכת שוקולד מבעד לתריסים, לנמלים הפועלות, כמובן.
שיהיה להן קצת מתוק.
הן עובדות, מעמיסות על עצמן את הנוחיות שלי, ואני, מתבטלת בתוך
אמבטיית רחמים. כמה טיפוסי.
עוד שברון לב לתיבת האוצרות.
כבר כמעט ואין שם מקום בשבילך...
אבל אתה מיוחד לי, אז דחסתי את הכל הצידה, ופיניתי לך מקום על
כריות רקומות.
אני אוהבת אותך. אתה החזקת אותי, בעדינות נפלאה ולחשת לתוכי
כמה שאני מדהימה.
איך יכולתי לא להתאהב בך באותו הרגע, תגיד לי, אה?
וכשנישקת אותי.
כל העולם עצר את נשימתו.
הזמן הלך לאיבוד.
הלב דילג לו בחופשיות אי שם בגלקסיות לא מוכרות.
סצינה אחרת -
אנחנו שוכבים, אתה מתעצבן על הקונדום. תזרוק אותו, אידיוט.
אתה כולך כועס, ואני המומה, לא מבינה למה קמת בכזאת פתאומיות
-
מה פתאום השארת אותי עירומה, לבד במיטה?!
אתה מדליק סיגריה, מעלה את הווליום. שותק.
שתיקה ארוכה סוררת, ואני מתעצבנת.
אתה חוזר למיטה, שוכב לידי, מנפח לך כריות.
"סטף, למה את כאן? מה את מחפשת פה?"
אותך, טיפשון.
עוד מההתחלה ידעתי שזה לא זה, משהו בך, בתת מודע שלך שידר לי
את זה.
"מהרגע הראשון שראיתי אותך הרגשתי שאתה מישהו שיהיה קל להתאהב
בו."
אל תיגע בי, לא עכשיו.
"אני מניחה שזו לא תקופה טובה לך להתאהבויות".
צדקתי.
אל תגיד לי כמה שאני מדהימה ומקסימה בעיניך. אל.
אתה שותק. אומר את כל מה שגברים רגילים לומר כשאין להם מה
לומר.
"אל תשלי את עצמך, אני אוהב אותך, אבל לא בשביל קשר",
אני שונאת אותך, אידיוט.
והשתיקה הזאת - אוי. הרגשתי כאילו אני צועדת יחפה במדבר לוהט,
וכבר לא אכפת לי,
באמת. לא אכפת לי שכואב לי.
אני מציעה להכנס להתקלח. אתה סוגר את הדלת, אני סוגרת את
החלון.
"אתה מדהים בעיניי", אני לוחשת לעצמי, ומסבנת אותו, באהבה.
הוא יוצא ראשון, אני מחכה לשמוע שהדלת נסגרת.
אני נצמדת לפינה, בוכה בשקט.
יוצאת בחזרה, שותקת, שולחת חצי חיוך על גבי מבט חפוז,
מתנגבת, זורקת את המגבת אל תוך חלל החדר ונשכבת.
"לילה טוב סטף".
לילה טוב, אהוב שלי.
אתה נרדם תוך שניות. רק אל תחבק אותי, לא עם הדמעות.
הבוקר הזה - נוראי.
אתה קם מהר, ממהר לעבודה.
מעיר אותי על הדרך, גורם לי לחזור לאותה הנקודה שבה הייתי רגע
לפני שנרדמתי.
"את לא חייבת לקום, תחזרי לישון. אני אשאיר לך מפתח".
תוך דקות ספורות אתה לבוש כולך, עם תיק על הגב, מנשק אותי על
הלחי.
"יום טוב, סטף.".
יום זוועתי, אהובי.
אני מתעוררת, שוטפת פנים ומפחדת להסתכל במראה.
כשאני עצובה - אני מנקה.
ניקיתי,
ניקיתי
וניקיתי.
"לא עשיתי את זה בשבילך, אלא יותר בשבילי.
לא בריא לחיות בזוהמה, לא משנה כמה אתה עצלן".
עם חיוך קטן, והחתימה שלי, בצד.

לא עשיתי את זה בשבילך.
מצטערת שאני אוהבת אותך.
לא התכוונתי, זה פשוט קרה.