זה היה אחר הצהריים עצל של יום שישי.
מזג האוויר היה חם, האוויר נע ממקום למקום באיטיות לחה.
האם, טניה, שכבה על הספה מול הטלוויזיה וצפתה בחוקי האבולוציה
בערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק".
האב ישב כהרגלו מול המחשב, סוקר ומתרגם חדשות לשתי שפות.
שני הילדים המשפחתיים, האח והאחות ישבו בחוץ על המפתן. האח,
מארק, עישן, שלח גרורות עשן מתערבלות אל החמצן ואילו האחות
ישבה לצידו תולה את עיניה בפניו ואת נפשה במילותיו.
הכלב, כלב צייד מסוג תחש, רחרח בהתרגשות בין השיחים. הוא תחב
את אפו וגופו בין העציצים, מנסה לגלות את מקור שובל הריחות.
מדי פעם הוא אף יילל. דבר זה העיר שניים מבני הבית משלוותם
המעולפת.
מארק ורותי הציצו בין השיחים, ניסו לגלות מדוע הכלב מגיב כפי
שמגיב אך לא ראו דבר. כנראה ריח של עכברוש תועה, או משהו כזה,
הסיקו שניהם וחזרו לשיחתם. אך הכלב לא פסק. את דממת הקיץ
החוזרת החרידו קולות קריעה וכתישה, מאבק!
מבין השיחים הבזיקו כתמים שחורים ומדי פעם אף כתמים לבנים.
כעבור כמחצית השעה הגיח הכלב אשר נשא שלל בפיו.
הוא אחז בו בפיו בגאווה והניח אותו לפני אדונו, מארק. זה גחן
מטה והביט בקפידה רבה בגופה.
הגופה הייתה רגילה. שום דבר מיוחד - ארנב לבן. ארנבים לא היו
נדירים בסביבה. מדי פעם קרה שארנבים ברחו מבעליהם ונדדו באזורי
הירק העירוניים. קרה גם שהאם הייתה מביאה הבייתה חיות ממינים
שונים. האח נאנח, העיף מבט צדדי לעבר האחות שעמדה במרחק רב
ופניה מכווצות בסלידה ורתיעה. תגובה טבעית - צוואר הארנב היה
קרוע לגזרים ודם אדום הכתים את הפרווה הצחה והעשירה.
צריך לקבור אותו החליט ומייד, לפני שגופתו תעלה ריחות רעים
באוויר החם. הוא נכנס לבית וכעבור רגע יצא עם כפפות גומי
וקופסת קרטון קטנה. בתוכה הוא הניח את הגופה ויצא מחצר הבית.
הוא חזר רק כעבור שעה ארוכה.
האחות בינתיים נכנסה הבייתה, שהספיק להתעורר לחיים. האם הכינה
ארוחה, שאר בני המשפחה הכינו את השולחן וציפו למזון בלקלוק
שפתיים.
הערב ירד כצעיף קשמיר, חם ואפל בניחוחות פרחים מסקרנים.
ואילו בחוץ, על השביל המוביל אל הבית נשארה שלולית דם קטנה,
שעון זהב עם שרשרת תואמת שתיקתק בעצבות את מות הזמן הערוף
וגם... זוג כפפות לבנות מלוכלכות.
זה היה מותו של הארנב הלבן.