מאחורי הסורגים... אפילו הפחד כבר נעלם. או שאולי אתה כבר לא
מבחין בו מתוך ההרגל.
רעב? לא, כבר לא. אבל אף פעם לא אכלתי כל כך הרבה.
הם משאירים אותי בחיים. דואגים לצרכים הפיזיים המינימליים.
חיצונית אין שינויים גדולים. קצת יותר רזה, פנים עייפות. העצב
ניכר. מבפנים המצב שונה. זה מכרסם בי ולאט לאט אני נעלם.
ממשיך להתקיים למען הזיכרון. גם הוא כבר מטושטש, אבל אני יודע
שאתם שם. אני לא בוכה. בהתחלה זה עוד פרץ החוצה אבל עכשיו גם
הרגשות קהו. אני לא רואה את זה כגבורה גדולה.
כבר לא שם לב שאני כאן בכלל. לא יכול לקרוא לזה התמודדות, אני
פשוט ממשיך להתקיים כי זה המצב, אין לי שום שליטה על מה שקורה
לי עכשיו.
והוא. אני לא יודע איך קוראים לו, אבל אני מכיר אותו כבר הרבה
זמן. שנה וחצי... שנתיים... אני כבר לא בטוח. בהתחלה שמר על
מבטים קשוחים, לגרום לי לפחד. אבל כנראה שגם הוא כבר מבין
כמוני שלמרות שאני לא יכול לברוח, הנשמה חופשייה, היא חמקה
מבין הסורגים, מקלה עליי מצד אחד ומבטלת אותי מצד אחר. לא נראה
לי שיש לו משפחה. פעם גם טרחתי לחשוב על זה. היום לא אכפת לי
ממש.
נראה לי שהוא גם כבר ריק כמוני. נמצא פה כי זה התפקיד שלו. היה
פה היום ויבוא גם מחר. הפנים שלו מתחלפות כל כמה שעות אבל אין
לזה משמעות.
הוא מביט בי לפעמים. מדי פעם אני עוד מצליח לזהות משהו מאחורי
העיניים האלה, אבל זה חמקמק ונעלם כלא היה. אין פה מקום
לאנושיות. אם הייתה מצליחה לחדור, המצב לא יכול היה להמשיך.
יום ולילה הפכו להיות פחות מוגדרים אצלי. אין לי שעה קבועה שבה
אני נרדם. איזה משמעות יש לשנת לילה כשאתה קם בבוקר לעוד יום
ריק. כשאני נהיה עייף אני נרדם, ואחרי כמה זמן מתעורר, או
שמעירים אותי. גם את השינה הם לוקחים לי.
מחוץ לתא יש שעון. שעון מחוגים.
התקתוקים שלו לא מפסיקים אף פעם. מזכירים לי שאני חי, שהזמן
עובר כשאני פה. מזכירים לי שבחוץ דברים קורים בינתיים, כשאני
לא שם.
במובן מסויים זה כמו למות ולהישאר מודע.
אני לא יודע מה קורה. נותנים לי גישה מאוד מוגבלת לעולם
החיצון. לפעמים עולה בי הפחד שפשוט ישכחו אותי. הקיום שלי נשען
על זה שזוכרים אותי, שנלחמים בשבילי.
אני כבר לא אותו בן אדם. אני סגור פה והמפלט היחיד שנותר הוא
במחשבות, מנסה להיזכר מי הייתי ומה נשאר מזה היום. כל מה שאני
רוצה זה לקבל חזרה את מה שרוב האנשים לוקחים כמובן מאליו.
אף פעם לא אהבתי מגע, אבל עכשיו חסר לי החום הזה. כל כך הייתי
רוצה חיבוק, או לפחות מבט אוהד.
לא בחרתי להיות כאן. הנשמה שלי משמשת כקרבן על מזבח השנאה.
באותה מידה זה היה יכול להיות מישהו אחר כאן במקומי. בהתחלה
כעסתי, למה דווקא אני?
ועכשיו... הכעס דועך. אני רק רוצה לחזור.