הכל התחיל לפני שנה.
בשעת צהריים, בחוף מלא ספינות הרוסות, אוהלים שרופים וגופות
רבות של חיילים, פזורות ברחבי החוף ולידן נשקיהם ושריונותיהם
של הנופלים. מתעורר היחיד ששרד, בלי שום זיכרון מי הוא ואיפה
הוא נמצא. השורד מתנער מהחול שעל בגדיו הקרועים, מתיישב ופוקח
את עיניו, בוהק השמש מסנוור את עיניו הכחולות הגדולות. לאחר
שעיניו מתרגלות לאור החזק הוא בוחן את סביבתו.
מימדי ההרס מתגלים מולו. הוא קם במהירות וסחרחורת חזקה מפילה
אותו על ברכיו. דם קרוש נדבק על ידו מפצע גדול שנפער באחורי
ראשו, טיפות מים עוד נוטפות משערו הארוך והבהיר.
לפתע מבחין בשרשרת המציצה משולי חולצתו הקרועה, בקצה מחובר
תליון בצורת הרונה וי. מסוחרר, קם בשנית, באיטיות, מבטו סורק
את ההרס והחורבן בניסיון למצוא סימן חיים.
        אחרי שעה שהסתובב בין האוהלים והגופות נואש השורד
מחיפושיו ומתיישב למנוחה. אלפי גופות של לוחמים מגזעים שונים
שוכבים ברחבי החוף, גופותיהם מרוסקות וגפיהם מפוזרים סביבם.
השמש היוקדת צורבת את עורם המת, החול סביב ספוג בדמם של
הנופלים. אוושת הגלים המתנפצים על הסלעים ליד החוף והרוח
הנושבת מפירים את דממת המוות.
עיניו הכחולות ממשיכות לתור ברחבי החוף, עד שנחו על חרב קאטנה
נעוצה בתוך סלע לא רחוק. סקרן, ניגש ומרים אותה.
אורך החרב כמטר, הלהב מעוטר  ברונות החרוטות לאורכה, ניצב החרב
עטוף בבד מיוחד שנותן אחיזה מושלמת. השורד מניף את החרב ונדהם
מהאיזון שלה, האוויר שורק בעודה חותכת אותו במהירות.
אחרי בחינה נוספת של החרב, הוא מגלה שעל ידית האחיזה מוטבעת
הרונה וי, בדומה לתליון שעל צווארו. לפתע הבזק אור בוקע מקצה
החרב והשורד נופל על גבו, כשקם מבחין שהחוף שוקק חיים. ספינות
רבות עוגנות במרחק קצר מהחוף בעוד סירות קטנות שטות הלוך ושוב
נושאות ציוד וחיילים מכל מיני גזעים. אוהלים רבים פרוסים ברחבי
החוף, חיילים מתרוצצים כהנה וכהנה. נושאים ציוד לחימה רב,
שריונות ומזון.
הוא נכנס לאוהל הקרוב וניגש לחייל שעומד שם משחיז חרב.
"סליחה" אומר, "התוכל לענות לי מה קורה פה?"
כשלא מקבל תשובה, מתקרב לעבר החייל העסוק ומנסה להניח את ידו
על כתפו, אבל לתדהמתו החייל מסתובב ועובר דרכו. המום, מסתובב
השורד ויוצא אחרי החייל.
פיצוץ עז מהדהד ברחבי החוף. החייל שיצא מהאוהל הועף באוויר
כמה מטרים, רגליו נותרו איפה שעמד וגופו מתרסק על הסלעים. מייד
לאחר מכן נשמעים פיצוצים נוספים ברחבי החוף.
השורד יוצא מהאוהל ומבחין באדם הלבוש גלימה מוזרה המגיח מתוך
היער הקרוב. ברדס שחור מכסה את ראשו ומסתיר את פניו, בידו מטה
ארוך שבקצהו משובצת אבן שחורה. מאחורי המכשף מגיחה קבוצה של
עשרה מכשפים נוספים, פניהם מכוסים ברדסים שחורים, גלימותיהם
בגוון שחור- סגול כהה ולכל אחד מטה קסמים.
השמיים הבהירים נעלמים תחת מסך עננים שחורים מאיימים. המכשף
נעצר בקצה היער ועשרת מלוויו נעמדים משני צדדיו, יחדיו הם
מרימים את ידיהם ומתחילים להמטיר כדורי אש לעבר החיילים,
האוהלים והספינות.
צרחות המוות של החיילים נבלעות תחת רעשי הפיצוץ. התבקעות העצים
ולחישות האש ממלאות את האוויר. החיילים נופלים במאות, ורק
קבוצה קטנה של חיילים שרדה. המכשף הראשי מבחין בהם ומכוון את
מטהו השחור, החיילים רצים בעיוורון לעבר המכשף, צעקות קרב
בוקעות מגרונותיהם. השורד מנסה לצעוק, להזהיר אותם, אך ללא
הועיל, המכשף מזמר מילות קסם בשפה מוזרה וקבוצת החיילים נעלמת,
תלולית אפר נותרה במקומם.
הוא רץ במהירות, מניף את הקאטנה המיוחדת, צורח בכל כוחו, עד
שכדור אש פוגע בו ומעיף אותו לעבר הים. הבזק אור נוסף בוקע
מהחרב והשורד קם בחזרה בחוף, מולו עומד מי שיגרום לעברו
להיחשף.
יד חסונה מושטת אליו ועוזרת לו לקום. השורד בוהה בהלם מוחלט
באדם החסון שעומד מולו, לגופו שריון מוזר שנראה כחלק ממנו
ועליו נמצאת הרונה וי. לאדם עיניים שחורות ובמרכזן אישון מוארך
בצבע אדום, מבטו מרוכז בשורד, חיוך גדול על פניו ושתי ידיו
משולבות על חזהו. מגבו של האדם נמתחות כנפי דרקון ענקיות
הפרושות במלוא גודלן, מגפיים גדולות נעולות לרגליו ומגיעות
כמעט עד לברכיו. גופו של האדם רחב ושרירי, ועל אמות זרועותיו
שלא מכוסות בשריון המוזר נראות מספר צלקות שמעידות על קרבות
רבים. השורד מבחין גם בצלקת גדולה בגוון כחול אדמדם שנמתחת מעל
לעינו הימנית של האדם ועל ללחיו הימנית.
"אוריון" אומר האדם, "אני שמח ששרדת! ואני רואה שמצאת את החרב
שלי..."
השורד מנער את ראשו לשנייה ושואל:"אוריון?"
"כן..." אומר האדם ומחייך. "זהו שמך, אוריון, מהעוצמה של המכה
איבדת את זיכרונך... אבל זה לטובה!"
אוריון בוחן את האדם ושאל:"אפשר לדעת כיצד לפנות אליך?"
האדם מחייך שוב ואומר:"עש" הוא מושיט את ידו ולוקח את החרב
מאוריון, "אני גידלתי אותך מאז שהיית ילד קטן, לימדתי אותך
כיצד להילחם, חינכתי אותך, ואימנתי אותך ליום הזה. אבל כנראה
שהקדמנו את זמנך..."
"אני מבולבל" עונה אוריון.
"אני יודע." משיב עש ומרים את ידו השמאלית באוויר, ולפתע
שרשרתו של אוריון מתרוממת באוויר, "אתה הנבחר אוריון. נבחרת
להשיב את הסדר לממלכה..."
אוריון בוהה בעש במבט מהורהר ושואל בהיסוס:"ואני מבין שמה שהיה
אמור לקרות לא התרחש כמו שצריך..."
"לא" עונה עש, "לא היינו מוכנים, הקדמנו את התקיפה, ואיבדנו את
רוב הצבא. אבל כל עוד אתה שרדת זה מה שחשוב."
"כל החיים שאבדו, ואני זה שחשוב?!" נדהם אוריון.
"לצערי כן..." אומר עש, "שלא תבין אותי לא נכון... איבדתי הרבה
חברים והרבה מאוד בני ברית בקרב הזה. כמעט אני נהרגתי, אבל
תודות לדם הדרקוני שלי שרדתי את המתקפה. ובדרך נס שרדת גם אתה.
כנראה שהמכשף שתקף אותך לא ידע מי אתה."
אוריון מתיישב על אבן ותופס את ראשו בכאב, סחרחורת נוספת תוקפת
אותו. עש מקפל את כנפיו הגדולות ומתקרב אליו.
"אני יודע שזה הרבה על הכתפיים שלך אוריון" אומר עש ונוגע
באחורי ראשו של אוריון, תוך שניות הסחרחורת עוברת והפצע נעלם.
אוריון קם בבהלה ונוגע בראשו.
"מה עשית לי עכשיו?" שואל בהלם.
"קסם" עונה עש.
אוריון נוגע בראשו שוב וצוחק.
"ככה הגבת בפעם הראשונה שנפצעת וריפאתי אותך." צוחק עש, "יהיה
לנו זמן לשבת ולדבר אוריון. אבל לא עכשיו... אתה חייב להסתתר
בינתיים."
"להסתתר?" שואל אוריון, "ממה?"
"בבוא הזמן אוריון, אני אספר הכל. אנחנו עוד לא מוכנים, ועדיף
שלא תזכור הכל עכשיו. רק תזכור שעליך להסתתר ולחכות עד שתשמע
ממני."
עש מושיט את ידו לאוריון ואומר:"תחזיק חזק, אני אקח אותך למקום
בטוח."
אוריון תופס את ידו של עש, עש פורש את כנפיו מלוא גודלן, מזנק
מהקרקע ועף במהירות. החוף הולך ומתרחק ואוריון מגלה את מימדי
ההרס, החלק שבו התעורר היה המרכזי. ברחבי החוף היו מכונות
מלחמה מרוסקות, מאות אוהלים ואלפי גופות. לא רחוק מהחוף אוריון
מבחין בארמון מפואר. עש נכנס לעננים והחוף נעלם.
"זה לא ייקח הרבה זמן" אומר עש, מותח את כנפיו ודואה על זרמי
האוויר החם שעולים מהקרקע.
אחרי שעה קלה עש ואוריון החלו לרדת בגובה, כשעברו את העננים
רואה אוריון יער גדול פרוש תחתיו, וכתריסר כפרים פזורים בו.
עש מגיע לגובה נמוך, מוריד את אוריון ונוחת כמטר ממנו. הוא
מותח את כנפיו בכוח ומקפל אותן על גבו.
"לא רחוק מכאן יש כפר, קאלטור שמו. זהו כפר קטן, שלא מוכר
בממלכה היטב. בדיוק מה שאנחנו צריכים. תתיישב בו, תחיה בשקט.
ובבוא הזמן אני אגיע."
"מה עלי לעשות חוץ מלחיות בשקט?" שואל אוריון בעוקצנות.
"להישאר חי" אומר עש וקורץ, "קח את זה, שיעזור לך בהתחלה"
ממשיך ומשליך שק קטן המכיל  אמברים.
"תודה" אומר אוריון, "אני חושב שיש כאן מספיק לבקתה קטנה."
"אוריון." אומר עש, "שמור על זהותך בחשאי, הסתר את התליון שלך
תמיד!"
"את זה כבר הבנתי לבד" משיב, "רק שאלה אחת... למה לי לבטוח בך?
אולי אתה הוא זה שמנסה להרוג אותי..."
עש מחייך, מרים את ידו ואומר:"לקח לחשדנות שלך זמן להתעורר,
אבל חיכיתי לזה." מבין אצבעות נורה קליע ברק קטן שמרסק אבן
קטנה.
"הייתי יכול להרוג אותך מזמן אם רציתי."
"הבנתי אותך" אומר אוריון וצוחק, "רק רציתי להיות בטוח. אני
מרגיש את הקירבה שלי אליך עש. אני יודע בליבי שאפשר לבטוח
בך."
"וטוב שכך אוריון נערי." עונה עש, "עכשיו לך."
עש פורש את כנפיו ומרחף באוויר בגובה נמוך.
"מתי אני אראה אותך שוב עש?" שואל אוריון.
"כשיגיע הזמן..." אומר עש ועף לעבר העננים.
אוריון מסתכל על עש נעלם, מסתובב ומתחיל ללכת לעבר הכפר
קאלטור.