"אתם רוצים תה?" היא שאלה והשפתיים המקווצות שלה ניסו לחייך
אבל לדעתי אפילו אם הייתה מצליחה להזיז את השרירים בפנים הן
היו מתקלפות לה מרוב קמטים.
"אמרתי לך... לא הינו צריכים להסכים להיכנס. היינו צריכים לקחת
את הכסף וללכת." לחשתי לרני, "עכשיו היא תחזיק אותנו כבני
ערובה. כל הזקנים זה ככה, הם לא רוצים להיות לבד" החזקתי לו
במעיל.
"אתם רוצים גם עוגיות? יש לי עוגיות ממש טובות..." היא התכופפה
לעבר התנור ואני דמיינתי אותנו דוחפים אותה לשם כמו ב'הנזל
וגרטל' ובורחים משם כל עוד נפשנו בנו.

ישבנו שם אולי עשרים דקות. היו לנו עוד שני רחובות להספיק, אבל
לאף אחד מאיתנו לא היה אומץ לקום וללכת. "אנחנו לא מפריעים לך,
גברת גרינברג?" שאלנו באדיבות
"לא, לא חמודים. אני דווקא אוהבת שמארחים לי חברה... מאז שבעלי
מת אני לבד... אפילו הילדים שלי לא באים לבקר אותי... ומי בכלל
מדבר על הנכדים..." היה לה מבט עצוב והיא הרכיבה משקפיים שהיו
קצת סדוקות בקצה. דמיינתי את הזכוכית ננעצת לה בלבן של העין,
כך אולי היא לא תראה אותנו מספיק טוב ולנו תהיה הזדמנות
לברוח.

רני כתב לי בפלאפון שעוד מעט היא בטח תרצה ללכת לישון ותגרש
אותנו בעצמה, סבלנות הוא אמר. אמרתי לו שהיא זקנה כל כך שהיא
בטח לא הולכת לישון כי היא בונה על זה שהמוות ישלים לה שעות
שינה, הוא צחק.
"מה מצחיק, חמודים? מזמן לא צחקתי... מה עם איזו בדיחה טובה?
אה?" היא הביטה בנו בציפייה.
"מה שיחקו בשואה? חולה גוסס מת!" אני ורני נקרענו מצחוק אבל
גברת גרינברג נעצה בנו עיניים ושתקה. אולי בגיל שלה כבר לא
צוחקים.
הזקנה התרוממה באיטיות, אוחזת בגב התחתון וגונחת מכאבים.
"את בסדר?" רני שאל.
"כן, כן" היא ענתה בחוסר סבלנות, צעדה לעבר הדלת ופתחה אותה
בפנינו "לצעירים של היום כבר אין כוח לקשישים.. אני מרגישה
שמעולם לא הייתי צעירה."
אני ורני יצאנו מהבית של גברת גרינברג.

כשיצאנו מהבית שלה, גברת גרינברג הציצה דרך החלון והסתכלה
עלינו עוברים את הכביש. העיניים שלה נראו עייפות כל כך. הרגשתי
קצת כאילו הינו צריכים להישאר. העוגיות היו טעימות.

אחרי ששאלנו "רוצים לתרום לאגודה למלחמה בסרטן?" במשך עוד
שעתיים, הצעתי לרני שנעבור שוב ליד הבית של גברת גרינברג, רק
כדי לבדוק אם היא עדיין חיה.
צלצלנו בפעמון ואף אחד לא פתח את הדלת, אז רני פתח אותה בעצמו.
דמיינתי את גברת גרינברג יושבת לבנה על הספה בסלון ללא רוח
חיים. "גברת גרינברג?" רני קרא. לפתע הבחנו בה, לבושה בשמלת
נשף ורודה, מאופרת בהגזמה ומחייכת חיוך שלא חשבתי שיש לה.
"אתם רוצים להצטרף לנשף שלי?" היא שמה תקליט ישן ומאובק על
הפטיפון שלה והתחילה לרקוד. אותי זה קצת הפחיד אבל רני שיתף
איתה פעולה. הוא נשק לידה ושאל אם תואיל לרקוד איתו. הם התחילו
לרקוד ואני דמיינתי את גברת גרינברג מתנגשת בשידה ופותחת את
הראש. הריקוד שלהם נהיה מהיר יותר ויותר, רני סובב את גברת
גרינברג כמו שאני חשבתי שאי אפשר לסובב מישהו, במיוחד אם הוא
היה פה לפני החשמל. נדמה שהסיבובים האלה, ככל שהתגברו והתעצמו
עם המוזיקה, יצרו מין הילה לבנה סביב רני והזקנה. כמו בסרטים
של דיסני, ואני ישבתי בצד ודמיינתי את רני דורך לגברת גרינברג
על הרגל ומוציא אותה בטעות מהמקום.

אחרי שסיימו לרקוד גברת גרינברג נשכבה על הספה ונרדמה. בבוקר
למחרת כולם במושב כבר ידעו שהיא מתה.