קוראים יקרים, המונולוג הבא, ככל יצירותיי, הוא בדיוני. אנא
אל תנסו להסיק ממנו על חיי האישיים. תודה.

הייתי ילדה חולמנית.
כל רגע פנוי הייתי מדמיינת לי הרפתקאות וסיפורים מכל הבא ליד.
הייתי קיסרית סין, הייתי ניצולת ספינה טבועה שהגיעה לאי בודד
במדגסקר - ואני אפילו לא יודעת מאיפה שמעתי על מדגסקר בכלל -
הייתי ילדה-קוסמת עם יכולת לעוף. מה לא?
הדמיונות האלה לא היו איזו בריחה מהמציאות או משהו כזה. אל
תבינו אותי לא נכון. הייתה לי ילדות מאושרת, רגילה. שני הורים
שאוהבים זה את זו ואותנו, מצב כלכלי פחות או יותר בסדר... אין
לי טענות. והמצב הלך והשתפר במשך הזמן. למשל עשו לי בת-מצווה
בבית, כי לא היה כסף. לאחי הקטן כבר עשו בר-מצווה באולם. אבל
אני לא הייתי צריכה אולם. בת המצווה שלי הייתה בארמון מפואר עם
קירות שיש וזרי סחלבים על כל שולחן, ותום אבני רקד אתי כל
הערב. כן, אז הייתי מאוהבת בתום. מיד אחרי שראינו אותו משחק את
מוגלי. דווקא אלי היה זה שרצה ללכת ל'מוגלי', אני רציתי לראות
את 'גריז' אבל אלי אמר שזו הצגה של בנות וההורים החליטו שנלך
להצגה שמתאימה לשנינו. בכל אופן, אחרי ההצגה, כל הזמן דמיינתי
את עצמי בתור נאלה, יוצאת עם מוגלי להרפתקאות. ואם אחד מאתנו
היה בסכנה - מיד הייתי עושה קסם ומצילה את המצב. <צחקוק> אח!
דמיונות ילדות...
כל הזמן, כל הזמן דמיינתי. למשל בזמן ששטפתי כלים - זו הייתה
אחת המטלות שלי בבית - הייתי מדמיינת שאני סינדרלה, שאחיותיה
החורגות המכוערות הלכו לנשף, ורק אני תקועה בבית עם הכלים,
ועוד רגע תגיע הפיה הטובה ותציל אותי.
אני לא חושבת שאלי דמיין הרבה כמוני. כי הוא כל היום רק שיחק
בפלייסטיישן, וכמה כבר אפשר לדמיין תוך כדי משחק בפלייסטיישן?
ניסיתי. אי אפשר להתרכז בשני הדברים. את הפלייסטיישן ההורים
קנו לו אחרי שנתיים של נדנוד. אני, באותה תקופה רציתי רק נעלי
סירה אדומות עם עקב. כאלה שאוכל לנקוש בעקבים כמו דורותי. אבל
ההורים אמרו שאני צעירה מדי עדיין לעקבים. אבל לא נורא, בתור
קיסרית סין, היה לי חדר שלם מלא בנעלי עקב מכל הצבעים.
כיום אלי מסתובב בארצות הברית, ומנסה להשיג את המיליון הראשון.
אין לי כל כך קשר אתו, אבל ההורים דואגים לעדכן אותי מה הוא
עושה, וכמה הוא מצליח ואיזו דירה יפה יש לו. לי זה, כמובן,
'נו, מתי תמצאי לך מישהו?' ולכי תסבירי להם, שגברים הם חארות,
ושאני מסתפקת בהרמון של קיסרית סין.