ככה זה נראה בינתיים:
אין לי אף אחד שיאהב אותי יותר מכל אחד אחר. זה בטח נשמע טרחני
ומגעיל, אבל נכון. אין לי חבר, אהוב, יזיז וכדומה.
על פני השטח (ואולי גם קצת מתחת), הכל בסדר. אופטימיסטית
פסימית כהרגלי, עדיין מנסה להשתחרר מהצבא, עוברת לחיפה עוד 3
חודשים, ובעיקר מנסה למצות את הרגעים הקטנים שלי.
אבל יש לי חור (וואו זה נשמע קיטשי ומגעיל!). אני נתונה
להתאהבויות חולפות שלא מתמששות, ורק מזיקות לי. אני שוקעת
בחלומות והגיגים שלא צומח מהם שום דבר. בעיקר, אני מתעסקת יותר
מדי בעצמי עד כדי תיעוב עצמי מוחלט שלא משנה שום דבר.
בעצם, אולי לא כדאי להגדיר את התחושה הזו תיעוב עצמי. אני
מסתכלת במראה ואני לא נהנית ממה שאני רואה יותר מדי, אבל בכל
זאת לא עושה עם זה כלום, ממשיכה לאכול בלי סוף ולא עושה יותר
מדי ספורט. אז כנראה שאני לא עד כדי כך שונאת את עצמי.
מעבר לדברים העמוקים והדי חוזרים על עצמם, סדר היום שלי לא
פורה במיוחד. נשארו לי עוד שתי בגרויות בלבד, ובכל זאת אני
משאירה אותן לאנחות. מתעסקת עם הצופים יותר מדי על אף שאני על
סף טביעה בייסורים. ובכל זאת, בחרתי להמשיך עם זה גם לשנת
שירות.
אני ממשיכה לשבת בבית בציפיה למכתב הקורא לי להגיע לועדת
מצפון, שבמידה ואעבור אותה, סוף סוף אוכל להתפנות לתכנון
השירות הלאומי.
נראה לי שבתוך כל ההתעסקות העצמית הזו משהו כן משתנה אצלי.
עובדה היא שלמדתי להגדיר את עצמי כפצפיסטית, על אף הטענות
הקשות (והמאוד לא מוצדקות ובזויות) שהושמעו נגדי מהלב של כל
מיני ציונים לאומניים דגולים, שסבורים שהם מלח הארץ יותר
ממני.
אולי משנה מקום משנה מזל... אני בהחלט אצטרך לנסות את זה ביום
מן הימים. אולי ישראל באמת עושה לי רע.
ואולי לא!

אבל חוץ מזה- עולם נוהג כהרגלו. מוניקה סקס טובים ככל שיהיו
עדיין עובדים על אלבום רביעי, אריאל שרון משלם על הקארמה הרעה
של מלחמת לבנון בשינה עמוקה, ומבית ספר פשוט לא אכפת לי!
רק אני לא מפסיקה להשתנות.