מדוע,
האם יד המקרה או שמא יד מכוונת,
שבוי בין חוטים - תוויתי,
בין קורות - בניתי,
בנסיון להרים עיני לשאוף אויר ו... מחנק.
ושוב ושוב. לעולם. רק מחנק.

החשק נמוג, הרצון פג, ורק כמיהה למשהו חדש, לשקר חדש וזמני
שיפיג את דאבון ליבי, שברי נשמתי, כאב נפשי.
שקר זמני אחר, רק בשביל קצת אויר, נשימה אחת, רגע קטן של
שחרור.
אולי בעצם כמה רגעים, רק כמה רגעים.
אין זה מענייני אם זהו חסד או זדון, רחמים או טינוף, רק לנשום
כטובע הנאבק על פיסת חייו.
ואין ואין פנים לאדם ועיתים אין אדם לפנים. מה חמור ממה? מה
עדיף?
לא אדע, ואיני רוצה לדעת.

מחפש קריצות, בין בדים, בין קירות, בין ימים ולילות. לוטש עיני
בחיפוש אחר הזמנה מקושטת ממוענת בשמי. והיות ואינה בנמצא והיות
וחיפשתי לשווא זה זמן רב הרי ששיניתי את שמי. שמות רבים שיניתי
אך לשווא. שגיתי ושגיתי בחלומותי, ולמה זה אשאל לשמי ועיני
תרות, וליבי נוסק אלעל ומשקיף והנה אדמת טרשים פרוסה למרגלותי,
בצורת. בין רגביה היבשים מציץ לו עשב צבעו חום צהוב ואין בו אף
כדי להזכיר סימן של חיים. והנה אני כצמא אזחל בשארית כוחותי אל
עבר שארית חיי ואך חיוך נסוך על פני במעטה גלימה להתנצח בו.
והנה ידיי... רפות, רגלי כושלות וגחוני משתפשף על חולות המדבר
ואף את יופיו אינני רואה וכבר אינני רואה כלל.
ובעיני רוחי, תמונה ללא צבעים בגווני יגוני ואני אהלך בה.

לא אדע מה אחפש, מה ידרוש ליבי, מה דורש, מה אהבתי, ומהי אהבה
זו. ויודע אני לבטח כי אינני שם םעמי אל אופק של טוב כי אם אל
שאול, אל פיסות גיהנום כי נדמה אשר שם האלוהים, כי עוצמתו כה
רבה ושיכור אני לעוצמתו, לעצמי.
רחב ליבי ודאב, גבהה נפשי והתרסקה ממרום שבתה. מרומה הייתי
ואשמתי עלי, זנחתי כל חי, אבד כל רצון, דנחתי כל דרך ישרה
אעבור בה. כל אבן הניחוה למעני הפכתיה אף כי אדע לא אוכל שוב,
דימיתי עצמי כן.
נוטף ליבי טיפות חיים ואוזל, ומראשי מתאדה השפיות עוד מעט
ואיננה ואולי כבר אינה מזה זמן.
למי פועם ליבי להיכן ישאף והוא בחוזקה כחמור עקשן ואינו מניח,
אינו מרפה ורק כוחי רפה וכולי שבור וליבי עוד פועם בי כמתעלל
בי לשומי לעג בפני האלוהים.
ואני איתו, לשימי לעג בפניו, לרסק שברי שאריות נפשי על פני
תהום ולנשום לרווחה.