בנמל האוניות האבודות
גופות פלדה זקנות ללא חיים,
מטלטלות בין ערות לשינה,
זרוקות באין דורש.
אפור וחשוך.. וערפל מכסה את האופק.

אוניות צוהלות נכנסות לנמל השכן,
ויוצאות ממנו כשברחמן חגיגה של אור וצבע.
ואני ריקה מתוכן
ובקרבי חושך וצלמוות.
ברחמי הזקן המוות צוחק את צחוקו הפרוע.

אפילו המים שבעבר
ריפדו אותי בברכתם בנוסעי למחוז חפצי -
אפילו המים מכים בגופי החלוד
בלעג ובזלזול,
כמו אומרים: "עבר זמנך, שקעי לך".

ואני נאחזת במזח בחבלים עייפים
כוחי הולך ואוזל...