ארבע ימים לפני תחילת השנה החדשה
אני מרגישה כאילו משהו רע הולך לקרות, אני יודעת את זה בכל עצם
ועצם בגוף שלי אני מצליחה להרגיש את זה אפילו בקצוות השיער שלא
מצליח להסתדר לי כבר כמה ימים. אני נראית כמו סוג של עץ דקל
במשבר, קבוצות שיער קופצות לכל מני כיוונים בצורה לא הגיונית.
הצבע האחרון שעשיתי בשיער ממש גמר לי עליו.
אני הולכת בדרך הרגילה לעבודה, עוברת מול בית הקברות וזה תמיד
מרגיש לי קצת לא בסדר, כאילו ללעוג למתים; תראו אותי - אני
הולכת וזזה אני הולכת לעבודה. התלבשתי היום והתאפרתי ואתם רק
שוכבים כל היום מתים. אני שונאת ללכת ליד בתי קברות כי זה
מזכיר לי מוות וזה תמיד מזכיר לי את המוות שלה. אני יודעת
בדיוק באיזו שורה היא שוכבת ומה הדרך הקצרה ביותר להגיע אליה.
אני זוכרת מי קבורים לידה ורק מלחשוב על זה בזמן שאני צועדת
במורד הרחוב אני נתקפת געגועים עזים. מין סוג של השתוקקות
(מלשון להשתוקק אם יש מילה כזו) כי אני מתגעגעת אליה נורא וזה
פשוט לא פייר שהיא מתה ואני נשארתי בחיים ובעיקר לבד. אני
מתפללת שהדרך הזו לא תיגמר לעולם, אני פשוט לא רוצה להגיע
לעבודה, לשבת מול המחשב ולענות ללקוחות ולהתייחס אליהם כאילו
הם כל עולמי, והם לא. הם אפילו לא תופסים חלק קטן מהמחשבות
שלי. זה מצחיק, כי בהתחלה הייתי חושבת כל היום וכל הלילה על
העבודה, בעיקר בלילה לפני שאני הולכת לישון. היתי נזכרת בשיחות
מסוימות מנסה לדמות בראש שלי את הסיטואציה שאותו בן אדם שדיבר
איתי היה בה בדיוק באותו זמן. משום מה זה תמיד נראה לי אותו
דבר. אותו בן אדם יושב באותו בית מעוצב במיוחד על ספה לבנה
כשמולו החשבון החודשי שלו והוא רק רוצה לשאול כמה שאלות קטנות.
משום מה אצלי זה תמיד לוקח 20 דקות לשיחה.

יומיים לפני השנה החדשה
אני עוברת את הכביש במעבר החצייה ומתפללת שתדרוס אותי מכונית
אבל אני עולה למדרכה ומתחוור לי שגם הפעם זה לא קרה ושיש לי
סוג של משאלת מוות. אני חושבת לעצמי שאם אני רוצה שתדרוס אותי
מכונית כדאי לי לנסות שלא לחצות במעבר חצייה פעם אבל אני תמיד
רוצה לצאת הטובה בעניין. אני את שלי עשיתי זה לא אשמתי
שנדרסתי, אבל תודה בכל זאת.
אני שונאת את הדרך הזו לעבודה, בית הקברות והנערים הבדואים
שתמיד עומדים שם מנסים לתפוס טרמפים לכפר שלהם ותמיד בוחנים
אותי, כמעט מפשיטים אותי בעיניים אם לא כן.
אני נכנסת לבניין שאני עובדת בו ואדישה אל מה שקורה מולי,
מתעלמת מהשוער ששואל אותי אם אני עובדת כאן ואיפה התג שלי אני
מנופפת מולו בתג כאילו שזה באמת משנה, עכשיו הוא עשה את שלו
ואני יכולה להתקדם. בקומה שלי אני רואה את אותם אנשים שאני
רואה כל יום בעבודה, כל כך לא איכפת לי. אני הולכת לעמדה שלי,
מורידה את המעיל, מעלה את המערכת, נכנסת למיילים אבל הכל כל כך
משעמם. מייל מהמנהלת שלי ששוב מעירה לי שהמדדים שלי נמוכים
ומהאחראי משמרת על מכתב תודה ששוב לא אני קיבלתי וממחלקת פרסום
של החברה. כלום לא באמת חשוב כל מני תזכורות קופצות לי מול
העיניים, לחזור ללקוח ההוא בקשר לזיכוי, להתאים תוכנית ללקוחה
הזו... בא לי לצרוח - מה זה כל כך חשוב???
אני מרכיבה את האוזנייה, מסתכלת במראה ומחייכת כאילו זה המקום
היחיד שאני רוצה להיות בו כרגע ויאללה לעבודה, יש לי 25 לקוחות
שמחכים לי, אסור לי לאכזב אותם.

ערב השנה החדשה
אני הולכת בדרך לחברים לחגוג את השנה החדשה היום סוף-סוף הסתדר
לי השיער. אני מרוצה, אני באמת מרגישה טוב היום. אני מרגישה
כאילו הכל אפשרי, כמו על סף של התחלה של משהו גדול. אני יודעת
שמחר יהיה אותו הדבר בדיוק, אבל אני מרשה לעצמי לחשוב שמחר
יהיה שונה. מחר 2008. מחר הכל יהיה חדש וטוב יותר וגם אני. אני
נעצרת לפני מעבר חציה, מסתכלת היטב לשני הצדדים. בימים כאלו
חשוב להיזהר. אני יורדת לכביש ומתחילה לחצות.