נשאר בפנים, הבהוב קטן של חושך, ואילו הפנים - הפנים שכה
ריגשו, רעשו, נחבאות אל הכלים ולא יוצאות.
מתחבא לו מאחורי מילים יפות וטלפונים, מפחד לצאת אל האור שמא
יתגלה בכל הדרו, כפי שהוא באמת.
הייתכן שקיים אדם שאהבתו גדלה כל כך שלא הצליח להחביאה מאחורי
תשוקתו? או שנהפכו היוצרות, ואהבתו שנדמתה כמתפרצת, היא היא זו
שהסתירה את תשוקתו.
תשוקתו, עניינו האמיתי, הכנה, אהבתו- רצונו לגעת, לחוש, לאמת.

הייתכן שקיים אדם שרוצה דבר בכל מאודו, עד כדי שיגעון? עד כדי
הסתכנות בעונש חמור? כמובן, שאין הסכנה אמיתית אלא מוחשית
בלבד. היא קיימת ארך ורק בעינו של זה שרואה אותה, ולא במוחם של
הכלל.
והאם היא, הסכנה, הינה המפתה האפלה שכולם מניחים שהיא? או
שאינה אלא תעתוע בעיני המתבונן, מסיחה את דעתנו בכדי שלא נבחין
בריקנות המהדהדת שבמושג.
איזה מושג, שאלתם? ובכן, המושג בו אנו דנים, מן הסתם.
אה, אבל האם הכוונה למושג 'סכנה', 'מפתה', 'אפלה', או שבכלל
כוונה פליטת הפה המרושעת "ריקנות" אל מושג אחר בקטע?
לא. כמדומני, שמילה חסרת-התחשבות זו כוונה לכל דבר שנרצה
לכוונה אליו. בין אם נתכוון למושג מרושע או תמים, מילותינו
נשארות שלנו וכך יהיו לנצח. או, ליתר דיוק, עד שימוחזרו על ידי
אדם אחר (אם יתמזל מזלנו, יהיה זה אמן שידע להשתמש בהן בדרך
שתעורר את הכמות הגדולה ביותר של מחלוקות בלי להתקרב אף לא
בסנטימטר לכוונתנו המקורית).

אולי, ורק אולי, כל הדיון כולו הוא לא-כלום, שעשוע שנועד
להעביר את הזמן ותו לא.
ואולי, אם ננסה באמת ובתמים, נצליח להפיק משהו מהשעשוע. ייתכן
ויהיה הדבר העברת זמן בבטלה, החדווה והשמחה לאיד שבתיקון אדם
שאיננו מכירים כלל וכלל, או אף יצירת רעיון שעומד בפני עצמו.
רעיון זה לאו דווקא קשור לטקסט המדובר, כמובן, אך בכל זאת קשור
אליו- הרי הטקסט הוא זה שהביא ללידתו של הרעיון המקורי הנ"ל.

ובקיצור (או יותר נכון- באריכות), ניתן לומר שכל העניין מסתכם
בכך שאין אדם יודע מה הוא רוצה או אפילו מה הוא צריך, אלא לפי
בחינתו את הסביבה ושאר בני האנוש שסביבו.
ישנם שיאמרו שמסקנה זו איננה קשורה אף לא בתו אחד למה שנאמר
לפניה, אך מצדם השני ומיד לידם ישנן בריות שיגרסו כי יש גם יש
קשר, רק שאין אנו מסוגלים לזהותו.לפי גירסה זו, על הקורא לחשוב
עמוקות וארוכות לפני שיגיד שאין קשר- וגם אז הוא אינו צודק, כי
הקשר קיים כולו ככלל במוח המחבר ויותר מכך בנפש שכתבה את
הסיפור.

כמדומני שכתבתי די והותר, לפחות לעת עתה. בעקבות מסקנה זאת,
ניתן היה לצפות שאתן מנוחה לאצבעותיי ואניח את עפרוני (זהו
ביטוי בלבד, שכן עפרוני שבור ואין מי שיתקנו בזמנים אלו - אך
זהו סיפור למועד אחר).
ואכן- כך אעשה.
ליל מנוחה לכולכם.