מאז הכרותי באתר עם לורן ויותם בני השבע עשרה, המוכשרים בהא
הידיעה, ובכל פעם שאני קוראת מיצירותיהם המדהימות, מתגנבת לי
גם צביטה בלב. העושר הלשוני שלהם, והיכולת לתאר ולספר את
ריגשותיהם, מעוררת בי תחושה של קנאה קלה באימהות שלהם.  אני
מדמיינת איך הם לבטח מספרים להן הכל, יושבים ומשוחחים בכל יום.
ואני... כל מה שאני מקבלת מבני בן השבע עשרה זה היממם.

"אורי מה נשמע?"
"בסדר"
"איך היה המבחן.?"
"היממם"
"כלומר?"
"בסדר"
"וחוץ מזה מתוק?"
"היממם"

אורי שלי, הילד המקסים והמוכשר שלי נולד ב 23/1/1991.  בני
גילי וודאי זוכרים, שהימים היו ימי מלחמת המפרץ. הייתי בת 22
בחודש שמיני, נשואה כבר שנתיים לגבר היחיד שידעתי אז בחיי. עם
פרוץ המלחמה כולם היו אז בפאניקה, גם אני. הפחד מאב"כ ומסאדם
שלט בכל פינה.
ב- 22/1/91, יום לפני שאורי נולד, נפלו טילים על רמת גן,
ולראשונה היו נפגעים בנפש. ההיסטריה חגגה, ולי התחילו צירים
מוקדמים. פוניתי באמבולנס משוריין לב"ח. החמור, שהיה אז בעלי,
היה אמור לנסוע אחרי האמבולנס, אך הוא כדרכו בקודש הלך
לאיבוד.
הגעתי למיון לבד, ושם התקבלה האבחנה: העובר במצוקה. נשלחתי
לחדר לידה.  נתנו לי זריקת זרוז ואמרו לי לחכות. השעות חלפו,
הכאבים התעצמו, ואני גילתי את שפת הביבים. שעות צרחתי וקללתי
את הרופאים, על סרובם לתת לי זריקת אפידורל.  בסוף נתנו לי
זריקת טשטוש, שאסתום קצת. נרדמתי. התעוררתי כעבור חצי שעה,
פוקחת עיינים לאות, ומולי עומדים 10 חלוקים לבנים. הסתכלתי לצד
מחפשת מענה, אך האידיוט ישב בכורסא, רדום מה. החלוק המבוגר לקח
את התיק הרפואי שלי והסביר לשאר החלוקים (שבדיעבד התברר שהם
מתלמדים)  שמדובר במקרה של פרוגננטורסיפליקיס. ככה שמעתי.
הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו שאני חושבת שאני הולכת למות: "שמעת
מה הם אמרו שיש לי?" והוא רק משך בכתפו ושתק.  בעודי מנסה
לחשוב כמה  זמן עוד נותר לי לחיות, הציע המבוגר ברוב נדיבתו,
לכל המעוניין, לבצע בי בדיקה (הלו? גם אני שם). ההיענות היתה
עצומה. 9 כפות ידיים התרוממו ולבשו כפפה לבנה. אני מפושקת, והם
עם קונדומים על היידים, מבצעים בי אונס קבוצתי. הבלגתי, העיקר
שאשאר בחיים.
אחרי 20 שעות אורי שלי יצא לעולם, סגול, צורח ומלא שערות.
נבהלתי, אולי בגלל המחלה שהחלוק המבוגר אמר שיש לי, יצא לי
תינוק שעיר כמו קוף. לאחר מכן הבנתי, שהיות ואורי נולד בחודש
שמיני, טרם הספיקו לנשור לו כל השערות. תוך שבועיים השיער
המיותר נשר, ואורי שלי היה חלק כמו תינוק...
המחלה המסתורית, דרך אגב, הוא השם המקצועי לצירי חרדה...

הימים חלפו, ואחרי 4 שנים כבר חבקתי את ילדתי שיר. אורי שלי
גדל לתפארת: שקול רציני, טוב לב ובעל נשמה מדהימה ומוזיקלית.
כשהיה בן  5 סיפרה לנו הגננת, שיש ילד בגן שמרביץ לאורי ואורי
תמיד מבליג. כהורים 'נאורים' הושבנו את הילד לשיחה.
'האינטלגנט' הרים קולו וגער באורי שלא מחזיר:"תראה לו מה זה,
תפרק אותו מכות". ניסתי גם אני להסביר לאורי שאם מרביצים לו,
אז הוא צריך להחזיר.
אורי התבונן בשנינו ואמר : "בחיים צריך לדעת לוותר, כי אם אני
אחזיר לו, אני אהיה כמוהו ואז הגננת תצטרך להעניש גם  אותי, אז
בשביל מה?".  שתקנו.
הימים חלפו ,השנים נקפו והשגרה החלה לדקור את כל כולי. גיל 29
בפתח ואני התחלתי להתהפך. הגבר שהיה בעלי הפך לזר לי. מבחוץ
כולם ראו בנו זוג יונים ונדמה לי שגם הוא ראה אותנו כך ,אבל
מבפנים התחיל בתוכי תהליך, שלא ידעתי את סופו. הרגשתי לבד,
בודדה בתוך הביחד שלנו. והבדידות הזו  בתוך הביחד, קשה יותר
מלהיות לבד. נשבעת. חוויתי בחיי גם את זה.נאבקת בעצמי
ובמחשבותיי חלפו להם עוד  3 שנים, שאז השינוי שהתחולל בי
מבפנים, התחיל להראות את ניצניו כלפי חוץ. אבל אף אחד לא
ראה,ככה לפחות חשבתי.

אחד החלומות שלי באותה תקופה היה לחזור לנהוג. אמנם הוצאתי
רישיון לרכב כבר בגיל  17,  אך בהיותי בצבא כשהייתי חברה של
רוני שלימים הפך לבעלי, עברתי תאונת דרכים. התאונה היתה
מינמלית ללא פגיעה ברכוש ו/או חלילה בנפש, אבל אני קבלתי פיק
ברכיים מההגה. רוני עודד את המגמה: "פחות אישה אחת על הכביש,
יותר טוב". ויתרתי.
בגיל 32, במסגרת המהפכה השקטה לכאורה שהתחוללה בתוכי, החלטתי
לחזור לנהוג. בקשתי מבעלי שבכל שבת יקח אותי למקום נטוש וילמד
אותי שוב לנהוג. רוני פקח עיינים גדולות: "למה את צריכה בכלל
לנהוג?" התעקשתי. רוני ,שהתחיל להיות מבולבל מהתנהגותי בתקופה
זו, החליט לשתף איתי פעולה.
יום שבת אחד, החלטתי לקחת את הילדים איתנו, שיתגאו באמא שלהם.
אורי היה אז בן 9. הקטנה,שהיתה אז בת 6, התלהבה אך כמו תמיד לא
שכחה לתת לי 'ביקורת בונה': "יופי אמא, אבל אבא נוהג יותר טוב
ממך". אורי שתק. במשך כל הנסיעה הוא ישב בפנים עצובות מה,
מכונס בעצמו ולא הוציא  מילה. בלילה כשבאתי לתת לו נשיקת לילה
טוב, שאלתי אותו : "אורי, אתה לא שמח שאמא נוהגת? לא אמרת לי
מילה".
אורי הביט בי בפנים רציניות ,נעמד על המיטה, השיר בי עיניים
ואמר לי :" אמא, מה שאת עושה עכשיו זה שינויים מאוד גדולים
בחיים שלך שישפעו על כולנו, תני לי זמן להתרגל. אבל בסוף אמא,
תראי שהכל יהיה בסדר". בסיימו את דבריו נשכב במהירות על המיטה
וכיסה את ראשו בשמיכה. נעמדתי בחדר משותקת. נכנסתי לחדר השינה
שלי,  נזרקתי על המיטה ופרצתי בבכי מר. היתכן שהבן שלי רואה את
מה שאני מסרבת לראות?

חלפו להם שנתיים ובלבי נתגבשה ההחלטה: אני מתגרשת. הגרושין
בשבילי היו יציאה למלחמת העולם השלישית, הורי כעסו, אחיי הפנו
עורף ובסופו של התהליך, אבי אף בחר לשבת עליי שבעה: הבת שלי לא
תהייה אישה גרושה, אם את מתגרשת בשבילי את מתה". התגרשתי.
טעמו של החופש היה מפחיד וזר אבל אני התענגתי על כל רגע ורגע.
אופריה.( יחלפו השנים ואיתן תגיע התפכחות)

כשאורי שלי היה בן 13 רכשתי עבורו את הגיטרה הראשונה שלו,
גיטרה אקוסטית. אבל במהרה התברר לי,  שהילד המוכשר שלי מעדיף
גיטרה חשמלית או יותר נכון גיטרה בס. קניתי גם וגם. בתחילת
דרכו המוזיקלית אורי היה קורא לי לחדרו ומנגן לי שירים שלמד
בשיעורי הנגינה או שחיבר בעצמו. הייתי גאה. האמא הכי גאה שיש.
הקטנה, שהחלה לגלות עניין במוזיקה, החליטה שהיא תהייה זמרת. כך
יצא שערב ערב זכיתי להופעה מרגשת של ילדיי. אך העונג הזה לא
נמשך זמן רב. הילדים התבגרו ובמקום הופעה מוזקלית, היו מקבלים
את פניי הצעקות והמריבות שלהם. הקטנה שהיתה רגילה שכל העולם
שפוט שלה, לא קבלה את סרובו של אחיה לקפריזות שלה, שאז אף החלה
ההתמדדות שלה עם השינוי בחיים של אביה (נולדה לו ילדה מחברתו
לחיים) שהפכו את חייה ואת חיי למסע מתיש מלא כאב של ילדה שחשה
נטושה. בתקופה זו הייתי כל כולי עם שיר. הדמעות שלה והכאב שלה
שהתבטא בכל המישורים בחייה, הותירו אותי חסרת אונים ומותשת.
אין דבר קשה יותר לאמא, לראות את הילד שלה סובל, כשאין נחמה
מספקת בידייה. בניסיונות  המעטים לדובב את אורי ולהבין כיצד
הוא מקבל את המצב החדש, נענתי בשתיקה רועמת. ולמרות שאחותו
החורגת היא היום כבר בת שנתיים, הוא עדיין לא קורא לה אחותי.
שיר שלי למרות הכאב, נקשרה לאחותה החדשה, שמחתי.

אורי התבגר והמוזיקה הפכה להיות מרכז עולמו, כשהיה בתיכון הקים
להקת רוק, עם כמה מחבריי הילדות שלו. בדמיוני כבר ראיתי את
עצמי משתוללת בהופעות שלהם. למרות שעדיין המשיך להיות נחבא
לכליו, שקט ואצילי ,כשפרט על הגיטרה ראיתי את הברק בעינייו.
נסיך שלי.

כשהיה בן  15 ביקש אורי לסוע עם כמה חברים לאילת ל-4 ימים.הלב
שלי נפל למכנסיים, אבל מכיוון שאני אמא קולית, ככה לפחות
חשבתי, הסכמתי.
5 בבוקר יום שלישי, קיץ 2006, הסעתי את אורי לתחנה המרכזית
בעירנו, שם הוא קבע עם חבריו לנסיעה. החנתי את הרכב, ובלי
לשאול את אורי (טעות ראשונה) נכנסתי איתו לתחנה.  אורי ביקש
שאקנה לו משהו מהקיוסק, בזמן שהוא הלך לחפש את  חבריו. "אמא
מצאתי אותם את יכולה ללכת" . צעק לי בשובו. "מה ללכת?",אמרתי,
" אני רוצה לראות איפה כל החברים שלך שאהיה רגועה" (טעות
שנייה).
מבלי לשים לב לפרצופו המבואס של בני, דהרתי קדימה. בתחנה
השתרעו מלא צעירים על התיקים, עיניהם חצי עצומות ככה בשאנטי.
לפתע קלטתי את חבריו של בני, נופפתי ביידים וצעקתי בקול
הצפרדעי שלי: "בוקר טוב, מה שלומכם?, מישהו רוצה שאקנה לו משהו
לפני הנסיעה?" (טעות קשה קשה).עיניים תוהות והמומות הביטו בי
ובאורי. התבוננתי בבן שלי שהפך אדום מה, עומד מולי באגרופים
קפוצים .  "תלכי כבר!", סינן מתוך שפתיו. כאילו זה לא הספיק,
הוספתי חטא על פשע: "טוב אני מבינה שאני לא רצויה פה" ,אמרתי
שוב בקול. נגשתי לאורי,חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה (טעות
גורלית ובלתי נסלחת). אורי קפא - ואז ירד לי האסימון וברחתי
מהמקום במהרה...
בארבעה ימים שאורי היה באילת הוא לא דיבר איתי, למעט הודעת
אס.אמ.אס אחת:"הגענו".  הנחתי לו לנפשו.
הימים חלפו ואורי שלי המעיט במילים, גם ככה הוא לא היה דברן
גדול אבל עכשיו הכל הצטמצם למספר מילים ולפעמים גם להברות. אני
חושבת שבאותה תקופה נולד ההיממם.

בתקופה האחרונה אני שוב מנהלת מלחמת עולם. האבא של ילדיי,
האהבה הראשונה בחיי,הגבר לו הייתי נשואה 13 שנה, שכח את ילדיו.
מזה שנתיים הוא לא משלם מזונות. הסתבך בחובות. הנחתי למצב ולא
פעלתי נגדו. האמנתי שהוא ישלם  לי כשיוכל. אך הקשר בינו ובין
הילדים הלך והתרופף. ובין המאבקים הכלכליים היומיומים התברר לי
לאחרונה שהאידיוט, עקב חובותיו הרבים, איבד את הבית שלי ושל
ילדיו .
רגע לפני פינוי ואני נלחמת במעט שיש לי, בשארית כוחותיי
הרמוסים, מלחמה כמעט אבודה, במערכת משפטית ובעורכי דין
אטומים.
שיר שלי מביטה בי כל ערב בעיניים דומעות:" אמא אני לא רוצה
לעזוב את הבית". ואני שותקת, רגעים נשברת, מרגישה אבודה.
ואורי שלי בין אלפי שתיקותיו, התבונן בי ואמר : "אמא, את לא
צריכה להאבק בשביל הבית, זה בסדר. אנחנו יכולים לעבור מקום.
נגור בשכירות אנחנו נסתדר, כמו תמיד. ואת יודעת אמא, משנה מקום
משנה מזל, אז אל תדאגי אמא אנחנו איתך".
ולי רק נותר לומר: היממם...



6/08