באותם צהריים היא ישבה בפינה
נכנסת, היה יום יפה
היא דמתה בעינייך למישהי שונה
מהופנט, הזמנת קפה

משורר בקצה הדלפק האחר, קורא לה ילדת קינמון
היא שותה מקיאטו רק עם סוכר חום. רק, אבל רק עם המון
יש לה פרח אהוב, ושמלה בהירה, הנייד מצלצל - היא עונה
היא תמיד מחכה שהשיר יסתיים, אפילו כשהיא כבר חונה

הקפה התעכב, הקומקום התקלקל
אבל איכשהו היה לך זמן
העמדת לפתע פני לא מסתכל
ובהית בה דרך רומן

לפעמים היא רוקדת באמצע הרחוב, כשנדמה לה שאיש לא רואה
לעיתים היא אומרת "שלוש, לא שלושה", ואתה תמיד זה שטועה
יום אחד, עוד תראה, היא תגיע רחוק - במשהו שקשור בציור
בינתיים בכלל לא אכפת לה ליפול, היא מתייחסת לזה כשיעור

מוציאה מהתיק איזה ספר מופתי
אתה תמיד ממליץ עליו בשמחה
איזה משהו נורווגי, כבד ואיטי,
יום אחד תקרא בעצמך

אם יש לך שעה, היא תראה את הפינה שהיא הכי אוהבת בעיר
ותחבק את זרועך, תניח ראש על כתפך, ואתה תרגיש הכי צעיר
לפעמים היא מנשקת עם עיניים פקוחות, היא אוהבת את איך שזה
מרגיש
ומחייכת-בוכה עקב שיר שכתבת, מלטפת "מתוק ורגיש"

היא לוגמת מקיאטו בול כמו שחשבת
עם חיוך, בריכוז, ולאט
היא מזיזה את השיער כמו זו שפעם אהבת
ובכלל הן דומות לא מעט

היא אוהבת את זה פה, אבל הייתה רוצה קצת להיות במקום אחר (בזמן
אחר)
היא יודעת לצטט משירים שחשבת שרק אתה זוכר
ובלילה, כשקר, היא מתכרבלת בשמיכה, בחולצה גדולה בכמה מידות
והשעות החשובות לך יותר מכל, הן השעות איתה, שעות אבודות

היא חותמת בסמיילי, ועוזבת לעד
רצתה לומר משהו, אבל שכחה.
אתה גומר את הכוס ויוצא לבד
אה כן, היא אוהבת אותך.