לבוא אליך ככה סתם, עם בירות וכוונה לא מוסתרת, ואתה שולח
ליטופים קטנים אל הרגל היחפה שלי שמשחקת משחקים של כוח עם הירך
שלך. אמרת מתח מיני ואני רק חשבתי על נשיקות פרועות ובקבוק שני
של בירה שהולך ומתרוקן בידי. אהבתי לקום אליך בבוקר חמים
ומכורבל אל תוך שינה שהופרעה משיטוטי ההנגאובר שלי ולדבר על
מסעדות עם קפה מחורבן שהכנתי בכוסות לא מתאימות. ואני אמרתי רק
בירה ושיחה, והתכוונתי לבירה ושיחה ואיזה רצון מטושטש שתאסוף
אותי אליך ללילה אחד כדי לפתור את משוואת המתח המיני המציק הזה
שמרחף מעלינו כמו איזו קלישאה שכתבו אנשים מוכשרים ממני. אנחנו
שותים כוסות של רוסי לבן ושחור ויין, שותים את סוף הלילה מתוך
כוסות רחבות שאינן יודעות עדיין שבקרוב יצטרפו אליהן שתי כוסות
קפה של בוקר, שאני אף פעם לא מכינה כמו שצריך, לבושה באיזו
חולצת סוף מסלול שלך וחיוך של אינטימיות לילה. אמרת מתח מיני
ואני יצאתי בבוקר והרגשתי חופשייה מאוד מקלישאות ומעצמי וחשבתי
על כוחם של בירות, שיחה, וחיבוק כזה של בוקר ששלח אותי לעולם
מחייכת.
ואני משוטטת בן סמטאות ההיצע והביקוש האלו, מחייכת חיוכים
מסתוריים ומרגישה לבד עד מאוד.
מסתפקת בלילות חד פעמיים שמשאירים אותי עם סימני שאלה לא
פתורים וריחות אלכוהול שלא מתנדפים גם במקלחת.
ממשיכה במעגל הלא נגמר הזה של שיגרה, שמורכבת מלוחות זמנים
שחוזרים על עצמם במעגליות מבהילה ומאיזה רצון לא ברור לקרבה חד
פעמית ולא יותר, אני ממשיכה ללקט חתיכות של שיחה, ווודקה
ואנשים, וחלקי מילים שנשכחות ממני כשהבוקר עולה. וזה ממלא אותי
באיזו חמימות לא מוסברת של ארעיות קבועה, של נדודים שמעלים בי
חצי חיוך של סיפוק, של חלקיקי אהבה לא אמיתית, אבל מורגשת עד
מאוד.
אבל לבוא אליך ככה סתם, ולצאת אל הבוקר החם של תל אביב עם
משקפי שמש גדולים וזיכרונות חלקיים, שולח אותי אל העולם,
מחייכת.