ישבתי מולו והרגשתי אותו.
לרגע אחד הייתי אחת איתו, כאילו חדרתי לנבכי נשמתו.
לא ניסיתי לראות, עצמתי עיניי, כל שרציתי היה להרגיש אותו.
הרגשתי שהוא קצת עצוב וקצת אבוד.
הרגשתי שהוא קצת מצפה וקצת רוצה.
הרגשתי שהוא קצת מחפש וקצת בורח.
קצת ועוד קצת ועוד קצת שהופכים להרבה שהוא כמשא כבד, כגוש
שנמצא אצלו שם בפנים.
הגוש מתעתע וזז כל הזמן.  לרגע יושב בראש, לרגע בלב, לרגע
בבטן, לרגע בעיניים.  כל פעם במקום אחר בגוף, עושה מניפולציות
לעצמו שלא יתפס על חם.
הרגשתי שהוא הרבה פוחד.
ורציתי לחבק, להגיד שהכל יהיה בסדר.
ורציתי לנשק, לחתום בנשיקה את הידיעה שהכל יהיה בסדר.
אך לא הצלחתי להתקרב.
תהיתי למי לא הצלחתי להתקרב באמת, אליי או אליו?  תהיתי האם
הוא חומק מידיי, משום שאני חומקת מידיי שלי?  האם ברגע שאצליח
לתפוס אותי ולאמץ אותי אל ליבי אצליח לתפוס גם אותו ולאמצו?
וכל-כך רציתי להתקרב, להיות אחת איתו לא רק מבפנים, אלא גם
מבחוץ.  שהפנים והחוץ יתמזגו להם ולא תהיה הפרדה.
אך לא הצלחתי להתקרב.
עד כמה ניסיתי?  אני לא יודעת, אך עכשיו כשהוא לא כאן לידי,
אני רוצה עוד יותר.
רוצה לקלף ממנו שכבה ועוד שכבה ועוד אחת עד שאני אגיע למתחת
שמתחת למתחת.
רוצה לגעת בעדינות בידיעה שגם הנגיעה הכי עדינה תכאיב לו
ומרצון להכאיב לו כמה שפחות, שהרי זהו רק רצוני שלי לקלף לו את
השכבות והוא?  הוא רוצה להשאר מוגן באמצעות השכבות ומתגונן.
ואני?  אני רוצה להראות לו שהוא מוגן בכל מקרה ושאני מקלפת את
השכבות רק כדי שיפסיק להתגונן, שיפסיק להקדים תרופה למכה.
רוצה לגעת בכל תא ותא, ללטף, לנשק.
רוצה לגעת בו וקצת מצליחה.
והוא נוגע בי בכל-כך הרבה מקומות, מפעיל חלקים בגופי שזמן רב
לא זזו במקצב הזה, הנפלא הזה, מלמד אותי דברים חדשים שלא נחשבו
אף-פעם.
רוצה להיחשף יותר, להרשות לעצמי יותר, לפחד פחות.
רוצה להאמין שהוא יודע, ללא שאצטרך להעביר זאת למילים שיסבירו
לו, שיגידו לו.
רוצה להאמין שאני יודעת, ללא שיצטרך להעביר זאת למילים שיסבירו
לי, שיגידו לי.
ולמה הצורך הזה שלי במילים שיגידו לי?
אני הרי יודעת לבד.  הידיעות רצות בגופי, מתפשטות בבטן, ברחם,
בלב, בגרון - מחממות את כל האזורים, עוטפות אותם באור נעים
ורך.
אני יודעת שמזה אני פוחדת.
אני יודעת שכאשר הידיעות הפנימיות מועברות למילים, אור
הזרקורים עובר אליהם והתחושות המהממות הופכות מהממות פחות
ומכאן, מפחידות פחות.
התדר של המילים מפחיד פחות.
האם זה כל מה שיחלתי לו?  
איך יודעים?  אומרים שיודעים.  
איך?  פשוט יודעים.
אין הוראות הפעלה.  אין חוקים.
מן משחק מטורף שכזה שאין לו הכנה מוקדמת.
אין זמן לשים משקפת, לקחת שנורקל וגלגל הצלה.
נזרקים למים ולומדים לראות מעבר, לנשום כראוי ולשחות.
אני אוהבת את המשחק הזה עד כה.
מרגישה בטוחה ויודעת שהוא שם למשות אותי אם אטבע לרגע קט.
האם גם הוא יודע?