התבוננתי מבעד חלון המטוס, חושך כבר היה בחוץ והמטוס החל
בנחיתה בסלוואדור בירת באהייה.
הרגשתי כחוזר הביתה, היו לי חוויות יפות כאן רק לפני כשבועיים
אבל עכשו ידעתי שמחכה לי חוויה מסוג אחר, מקווה מאוד שהמולאטית
הגיעה כבר והיא בטח תכיר לי את העיר בצורה שונה ממה שהיכרתי
בפעם הקודמת.

המטוס נחת ברכות ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחוץ, ליד מסוע
המיטען. להפתעתי התיק שלי הגיע גם הוא.

השעה היתה קצת לפני עשר בלילה. שאלתי נהג מונית כמה יעלה לי
להגיע למרכז העיר, שם ממוקם המלון שהמולאטית היתה אמורה לקחת
שם חדר ולחכות לי. נהג המונית נקב בסכום אסטרונומי והעדפתי
לחכות לאוטובוס שמגיע גם הוא למרכז אבל בעשירית מחיר.
הזמן חלף ורוב האנשים נעלמו כבר מהטרמינל ואני עדיין מחכה עם
עוד כארבעה אנשים לאוטובוס. השעה נהיתה מאוחרת כבר, מונית
שעברה אספה את שארית האנשים במחיר מופקע העירה ואני נשארתי לבד
מחכה לאוטובוס.
בסביבות אחת עשרה בלילה הגיע סוף סוף האוטובוס המיוחל ועליתי
עליו, על האוטובוס היה הנהג ועוד בחור שחור שישב לידו ודיבר
איתו  ואני שהצטרפתי אליהם. הם שאלו מה אני עושה לבד בטרמינל
וסיפרתי להם שאני כבר מחכה כשעה לאוטובוס, הם צחקו ושאלו אותי
להיכן אני נוסע,  למרכז הבאהה ליד החוף, אמרתי להם. הנהג החל
בנסיעה כשהם מדברים ביניהם פורטוגזית מהירה, פחדתי שמה אולי הם
ישדדו אותי, אבל האמת שכבר לא כל כך היה מה לשדוד אצלי.
הנסיעה התארכה כשבמהלכה אספנו עוד שני נוסעים נוספים, נרגעתי
קצת שאני לפחות לא לבד.
היגעתי סוף סוף לבאהה וקיוויתי שזיכרוני לא יטעני, שאזכור היכן
ממוקם המלון שבו אמורה המולאטית לחכות לי.
מעניין באמת מה קרה איתה בימים האלו. האם היא הגיעה בכלל, האם
הבינה לאיזה מלון להגיע, האם הרשו לה בכלל לקחת חדר, שהרי לא
היה עליה כסף.

מצאתי די בקלות את המלון, אמנם הרבה עברתי מאז עזבתי את
הבלונדינית במלון ועד שחזרתי אבל הגעתי אליו כאילו עזבתי רק
לפני שעות מספר.
השעה היתה כבר אחרי חצות. פקידת קבלה מנומנמת קיבלה את פני.
ניסיתי להסביר לה שידידתי המולאטית היתה אמורה להגיע היום מריו
באוטובוס ולהתאכסן במלון, מסרתי את שמה ושאלתי אם היא לקחה
חדר.
המנומנמת לא הבינה מילה וחצי מילה ממה שאמרתי לה, שכן היא
שומעת ומבינה אך ורק פורטוגזית.
ניסיתי את הפורטוגזית שלמדתי קצת, אבל המנומנמת עדיין הסתכלה
עלי בעיני עגל חצי עצומות ולא הבינה כלום. הסתכלתי סביבי לחפש
ישועה ולא היתה שם אף נפש חיה בשעה הזאת.
משהחלתי כבר להתייאש נכנס לפתע זוג צעיר מקומי שלשימחתי התגלו
כדוברי אנגלית.
הסברתי להם מה אני מחפש והם דיברו עם המנומנמת, פתאום אורו
עיניה והיא אמרה, המולאטית היגיעה בכלל אתמול והיא מתאכסנת
בחדר שלושים ושתיים, היא כבר יום וחצי לא יוצאת מהחדר, מחכה
לי, וטוב שהיגעתי כי מחר הם כבר רוצים לזרוק אותה מהמלון, היא
כל הזמן מספרת סיפור שהיא מחכה לארוס שלה שאמור להגיע.

עליתי לחדר ודפקתי בדלת, מקווה שבאמת אנחנו מתכוונים לאותה
הבחורה.
הדלת נפתחה מעט והמולטית שלי הציצה בי חצי ישנה.
משראתה אותי אורו עיניה, פתחה את הדלת והכניסה אותי פנימה, היא
היתה עירומה כשרק מגבת מכסה אותה.
זרקתי את התיק שלי הצידה והיא קפצה עלי כשהמגבת נופלת הצידה,
הפשיטה אותי במהירות, זרקה אותי על המיטה וקפצה עלי, שיפשפה
מעט את הזין שלי שנענה לה במהירות למרות העייפות הרבה שלי
והחדירה אותו לתוכה תוך שהיא לא מפסיקה לקפוץ עליו כשבכל קפיצה
הוא מעמיק את החדירה אליה. היא היתה רטובה לגמרי, כאילו מוכנה
לי זמן רב, נינעצה בעוצמה בי והחלה להסתובב במעגלים כששרביטי
נעוץ עמוק בתוכה. היא לא הפסיקה לקפוץ עד שפתאום קרסה המיטה
ונשברה ומצאנו את עצמינו עם המזרון בלבד על הריצפה.
סוף סוף מההלם של המיטה השבורה היא נרגעה מעט והסכימה לשחרר
אותי למיקלחת ולשינה עמוקה וטובה.

התעוררנו למחרת ליום שטוף שמש. ירדנו לאכול ארוחת בוקר קלה
שכללה בעיקר פירות טריים, המולאטית הלכה לטפל בתיקון המיטה
השבורה ואני ניסיתי להתאושש מהיום הארוך שעברתי אתמול.

כשחזרה סיפרה לי שהיא דיברה בטלפון עם הוריה והם מחכים לנו.
היא כבר יומיים כאן וחיכתה לי על מנת שניפגוש אותם ביחד. כבר
שנתיים שלא ראתה אותם והיתרגשה מאוד מהמיפגש. "הורי שמרנים
מאוד לכן היצגתי אותך כארוסי מישראל וסיפרתי  שכאשר אנחנו
חוזרים לישראל אנחנו מתחתנים".
היא מאוד ריגשה אותי ושיתפתי איתה פעולה. באמת הגיע הזמן
שאתחתן עם מולאטית, חשבתי לעצמי.

עלינו על אוטובוס ונסענו כשעה לפאבלות שבקצה העיר. ירדנו
מהאוטובוס שעצר ברחוב הראשי ופנינו לאחת הסימטאות עד שהגענו
לפתח של חצר שדרכה הגענו למעין מבנה בצורת רכבת וניכנסנו לאחת
הדירות במרכזו. הדירה היתה בעלת שני חדרים מיטבחון ודלת
מהמיטבח שהובילה לחצר פנימית ששם היו השרותים וגם מעין חדר
כביסה.

הפגישה עם אימה אחיה ואחיותיה היתה מאוד מרגשת.  אביה היה
בעבודה והבטיח לחזור מוקדם יותר לכבודינו. הם בכו ולאחר
שנירגעו ישבו לשיחה ארוכה על מה שעבר עליה בישראל לא לפני
שכיבדו אותי במשקה קר.
היא הציגה בפני את כולם בהיתרגשות רבה וכל אחיותיה ביקשו ממני
שאמצא להן מישהו בישראל, רוצות חתן מארץ הקודש.
האם הכינה ארוחה וישבנו לאכול ליד שולחן בעל שני כיסאות. עשו
לי כבוד ונתנו לי לאכול ראשון ליד השולחן כשהשאר מקבלים צלחות
למקום מושבם.
האוכל היה מצויין, אולי הארוחה הטובה ביותר מאז שהיגעתי
לברזיל.

אחרי הארוחה יצאנו להיסתובב קצת בשכונה וביקרנו את אח שלה
במקום עבודתו בסופרמרקט המקומי.
אחר הצהרים חזרנו לביתה ופגשנו את אביה שחזר מעבודתו. הוא חיבק
אותה והיא הציגה אותי בפניו כארוסה. הוא לחץ את ידי בהיתרגשות,
אחרי שיחה ארוכה ביניהם היא אמרה לי שהוא רוצה לצאת איתי לבירה
ושיחת גברים. למרות שהוא מדבר רק פורטוגזית הסכמתי לצאת איתו
ביחידות לקיוסק הסמוך שמשמש מעיין פאב מקומי. ישבנו כשעתיים
שתינו בירה כבדה ושוחחנו ארוכות בפורטוגזית, בעצם הוא מדבר כל
הזמן ואני מהנהן בראשי כמבין.
אחרי שחזרנו מהפאב המקומי התארגנו לחזור למלון. השעה היתה כבר
קרוב לשבע בערב. "בשבע יוצא האוטובוס האחרון מהאזור", אמרה לי,
"אחר כך נהיה מסוכן מידי להיסתובב בחוץ פה בשכונה".
יצאנו ברגל לרחוב הראשי כשאח שלה, שחור גבוה כמטר ותישעים
נלווה אלינו.
חיכינו ליד תחנות האוטובוס. הקיוסק הסמוך ניסגר בדיוק בשבע
כשתיריסיו הוגפו אבל אף אחד לא יצא מישם. המוכר נשאר במקום
לישון כי אין לו להיכן ללכת וגם שלא יגנבו לו את הסחורה.
האוטובוס בושש להגיע והאח התחיל לפחד. בואו נחזור לישון בבית,
הציע, מחר תחזרו למלון, היום כבר מסוכן. ניידת מישטרה היתקרבה
ונעצרה לא רחוק מאיתנו, האח נירגע קצת. די הישתוממתי להרגשת
הפחד המוגזמת אבל הוא גר שם ובטח יודע על מה הוא מדבר.
אמרתי לו שאני לא מפחד לחכות לאוטובוס ונתתי לו אישור לחזור
הביתה ולהשאיר אותנו שם. הוא פרץ בריצה לכיוון הבית ואנחנו
נישארנו מחכים לאוטובוס.
"תיראה את המישטרה", אמרה לי המולאטית, "מיסתובבים רק ברחוב
הראשי ומפחדים להיכנס למעמקי השכונה".

לבסוף הגיע האוטובוס המיוחל ועלינו עליו וחזרנו לבאהה ששקקה
חיים והיתה כאילו עולם אחר. חזרנו למלון לתכנן את המשך מסעינו.

בדקנו שתיקנו טוב את המיטה בזיון סוער ונירדמנו עירומים
ושלווים כשהמזגן מנסה להפיג במעט את החום הכבד והלחות המעיקה.

למחרת בבוקר חזרנו לשכונת הפאבלות כי היו למולאטית שלי סידורי
דרכון עם אמא שלה. הן יצאו לסידורים ואני נישארתי עם אחיה
לראות טלביזיה. החום היה מעיק ודלת הכניסה הייתה פתוחה כל הזמן
על מנת לאפשר לאוויר להיכנס פנימה ולאוורר קצת את החדר.
לפתע סגר האח את דלת הכניסה על מנעול ובריח. שאלתי אותו מה
קרה? והוא ענה לי שגנבים נכנסו כרגע לשכונה ואם לא יסגור את
הדלת הם יכנסו לדירה ויגנבו את הטלביזיה וישדדו אותנו.
ישבנו ככה בחדר החשוך והמחניק כחצי שעה. ואז הוא פתח את הדלת
ואמר, "זה בסדר, הם הלכו".
אמרתי לו, מה יש לפחד הרי הוא די ביריון וגם אני נמצא פה, אז
למה שיכנסו. "יכנסו וישדדו אותנו ", אמר. ואיך אתה יודע שהם
באו ועכשו שהם הלכו, הרי אתה לא זזת מהחדר כל אותו הזמן."
יודע", אמר לי, "תגור גם אתה פה כל החיים אז תדע גם אתה". לא
היתווכחתי איתו, שהרי אני לא גר שם.

בערך בשתים עשרה בצהריים חזרו האם וארוסתי מסידוריהם. האם
פרשה להכין את ארוחת הצהריים. ביקשתי מארוסתי שתיתלווה אלי
ויצאתי לסופרמרקט הקרוב, העמסתי עגלה מלאה ירקות וכל טוב
והבאתי להם הביתה לאות הערכתי על הארוח שלהם. אחרי הארוחה
נפרדנו מכל בני המשפחה לא לפני שאני מבטיח לאחיות למצוא להן
חתנים מישראל.

חזרנו לבאהה לסידורים אחרונים ולמלון מתארגנים לנסיעה שלנו מחר
למורו דה סאו פאולו.

לפרק הבא:http://stage.co.il/Stories/537305772>>