מחכה,מחכה לרגע השבירה,לא שלא נשברתי.
לרגע הזה שבו לא אוכל יותר ומנקודה זו אעלה למעלה.
הופתעתי לגלות שבעניין "הדיכאון" תמיד יש יותר למטה. כמו בניין
קומות, עד שאגיע לקומה התחתונה(המוות).
מפני שככול שהזמן עובר ולא תגיע לנקודת המהפך, תמצא את עצמך
מגיע,אם לא בה-בקומה התחתונה- (המוות)
מרגישה שפתחתי חסינות או שפשוט הפחד כול-כך עצום שהוא זה שגורם
לי להישאר באותו מקום.
ובתוכי הסבל שמתבשל,ושורף,וממית והטרוף הזה שמעוות את נקודת
השקפתי אל העולם ניתן לשנות, ניתן.
אולי הרצון לא מספיק גדול,ואולי התרגלתי,והפחד...
ובינתיים מסתכלת מבפנים לבחוץ ומנסה לרצות לחיות.
התקווה שמגיחה לעיתים אך עוזבת יותר מדי מהר.
אולי היא זאת שעדיין מחזיקה אותי, בתקווה שאשתנה.
כרגע גורלי נמצא בידי, מקווה שאכתוב לי סוף טוב ואשחרר את צל
דמותי שדבק בי ואוכל לחיות כאחד האדם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.